אז מה אם יש לי כרס? אני מאושר. טור אישי
אני בן 44, שוקל 80 קילו על גובה 1.72, יש לי בטן בולטת הנושאת עומס יתר של עשרה קילוגרמים לפחות ואני מאושר. מישל דור בטור תגובה לכתבה על אורחות חייו הבריאים של חברו, החזאי דני רופ
כשראיתי בזווית העין את התמונה של דני רופ, כבר ידעתי מה יהיה כתוב בגוף הכתבה. לדני ולי קילומטרז' היסטורי של חברות ארוכה וטובה לפני כעשור, כשגידלנו את ילדינו יחדיו ברמת השרון. מהיום הראשון בו נרקמה החברות האמיצה שלנו בשלהי 1997, הזדעזע דני כששמע שאני לא מתאמן ולגמרי לא מקפיד על תזונה נכונה.
תוך שעות מצאתי עצמי מובל על ידו אל משרדו של התזונאי המוביל בעירי. כששמע אותו תזונאי מדופלם על אורחות חיי הקלוקלים, הזדעזע (ביחד עם דני שישב לצידי) והבטיח לי נאמנה שאם לא אשנה את אורחות חיי, אחווה שבץ לב
בתוך כעשור בוודאות מוחלטת. כשנסתי בבהלה מהחדר, הבחנתי שסמוך לו, בחדר ליד, יושב קרדיולוג. החלפתי בין השלטים של השניים לקול צחוקו של דני.
את המלצותיו של התזונאי, מן הסתם, לא לקחתי ללב והמשכתי בדרכי. אבל דני לא ויתר. השלב הבא היה לגרור אותי בכוח לחדר הכושר במורד הרחוב, לגייס את מדריך הכושר האישי הטוב ביותר שכספי יכול לקנות, ולאיים עלי שאם לא אתחיל באימונים, הוא, מתוך דאגה לשלומי, יוותר על החברות ועל הנסיעות השנתיות יחד עם יעקב איילון (גם הוא חיית כושר ותיקה) לסקי. בגלל שהשניים היו כה יקרים לי – חשבתי לעצמי, מה יש לי להפסיד? ניכנס לכושר.
מרים משקולות וחולם על סטייק
וכך – שלוש פעמים בשבוע במשך שנה שלמה מצאתי עצמי דוחף משקולות, מושך חבלים, דוחק ברזלים ברגליים, הולך משועמם על הליכון מול ערוץ האופנה ומבצע מתיחות, כשבכל אותו זמן אני מדמיין את הסטייק השמנוני שיחליק אל גרוני כשאחזור הביתה.
"ניסיתי. באמת ניסיתי". מישל דור ודני רופ
השלב הבא כלל תוספים: "זה יעשה לך גזים חבל על הזמן", הבטיח לי החזאי הלאומי, אז בחדשות ערוץ 2 , "אבל ההשפעה על הגוף תהיה עצומה". דני לא שיער עד כמה צדק - במשך חודשים ארוכים שחרר גופי גזים, שאם ניתן היה להפכם לאנרגיה, יכלו להאיר את רמת השרון למשך שנה שלמה. בסופו של דבר מלכה, האישה שאיתי, איימה לעזוב את הבית אם לא אפסיק עם הקופסאות מייצרות הסירחון, עליהן מצוירים גברים שרירנים להחריד, שאולי להם לא הזיז שהפכו למפוחים אנושיים מסריחים כמוני.
מיונז ומטוגנים על בסיס יומי
דני רופ, ללא ספק, היה עבורי האורים והתומים בכל הקשור לאיך צריך לחיות נכון ולתחזק כראוי את הגוף. הגוף, על פי רופ, הוא המקדש שלנו, ועלינו לטפחו מבוקר עד ערב. וניסיתי, אלוהים יודע שבאמת ניסיתי לחיות בדרכו. אבל מה לעשות שאפילו פלטה בודדת מהמשקולת האימתנית שדני היה מרים ומאדים תוך כדי, לא יכולתי אפילו לשאת למקומה. אחרי שנה של רצון אמיתי להשתנות, הבנתי שזה פשוט לא אני וכל זה לא בשבילי.
בימי הכושר. מימין: דני רופ, יעקב איילון, מישל דור והמדריך
הגובה שלי הוא 1.72, יש לי בטן בולטת הנושאת עומס יתר של עשרה קילוגרמים לפחות. אני בן 44, חי חיים מטורפים של עיתונאי, מתרוצץ מסיפור אחד למשנו ובין לבין דוחף לפה מה שבא באותו רגע – סנדוויצ'ים נוטפי מיונז, אוכל מטוגן על בסיס יומי, כל מה שרשום בספר האיסורים של שומרי משקל.
אני מתעייף רק מלראות את הבן שלי רץ על ההליכון (המוכר אצלנו בבית בשמו - מתלה המגבות היקר בעולם). בנוסף, אני גם די מכוער, בוא נהיה כנים, ואם זה לא מספיק, מדי פעם אני גם חוטא בעישון סיגריות. אבל – וכאן האבל הגדול של חיי – טוב לי עם עצמי ואין לי שום כוונה לשנות את חיי ולו במעט. זה הגוף שלי, אלו החיים שלי, וכך החלטתי.
השנים האחרונות היטיבו עמי מקצועית. אפילו מזהים אותי ברחוב, ומעולם לא העירו לי על משקל היתר ולא הזדעזעו לראות אותי זולל שווארמה מוטבעת באמבה וטחינה.
לא מוותר על החיוך
לא התביישתי להראות את משמני בתחרות של "מר עולם", להזריק לעצמי בוטוקס (כואב מאוד), להיקרע מצחוק תוך כדי שאני מתבשל לאיטי בתוך קונכייה ואפילו לחטוף מכות בחמאם טורקי. גיליתי שהגולשים הקבועים שלי מבינים כי כל אלו היו מבחינתי חוויות חד פעמיות חביבות ותו לא, והשלימו שהפריזנטור המצולם לא יהיה לעולם יפה, חטוב, או אתלט. כבר שנים שאני שוקל 80 קילו, שלפעמים קצת עולים, אבל לעיתים גם יורדים, ומלבד מיניסקוס שנשאר בשדרות אחרי חוויית קאסם לא נעימה ויד שנשברה בנפילה מטופשת, הגוף שלי משדר לי: "יכול להיות שאני אקרוס לך יום אחד, אבל נכון לעכשיו אתה לא מציק לי בתרגילים ובהרגלי מזון משונים, ואני לא הורס לך חזרה בשום הפתעה נבזית".
יש לי כרס וטוב לי איתה. מישל דור חוזר למה שהוא באמת אוהב
דני רופ מקפיד להתאמן בכדורסל בכל בוקר, ואני מסתפק באימונים יומיים ב-Xbox עם בני יובל, הוא התמכר לגופו ואני (וגם אשתי שתחיה) כבר קיבלנו את הכרס שלי כחלק אינטגרלי מהמשפחה.
כמו בכל תחום בחיים – זכותו של אדם לחיות כפי שהוא בוחר וכפי שהוא מוצא לנכון. אני כבר מזמן הבנתי שאם לוקחים לי את השווארמה מהיד, לקחו לי גם את החיוך שמרוח לי על הפנים במשך כל שעות היממה. ועל זה אני לא מוכן לוותר.
