הכיף של לסכם את הכל
עם צאת האלבום החדש, מסכם אסף אבידן את סיבוב ההופעות האירופאי המוצלח עם המוג'וז, מגלה מהו הפרס האמיתי מאחורי העבודה הסיזיפית ומבהיר מה בדיוק אומר החוזה שחתמה הלהקה עם חברת סוני-קולומביה. טור אחרון ומרגש
אני מוצא את עצמי בסוף חוויה בלתי נתפסת ומדהימה וממש ברגע שאני טובל את עצמי בהוויה הזאת, אני כבר מסתכל אל עבר מחר ומנסה להישאר ממוקד לעבר המטרה הבאה. כך אנחנו מתגלגלים אל ההופעה הבאה, הפגישה הבאה, הראיון, העיר והארץ הבאה.
אבידן. אווירת הפסטיבל נדבקת לעור (צילומים: רועי אבידן)
המקומות שביקרנו בהם מתחילים להתערבב, חדרי המלונות כל כך דומים, תגובות הקהל מחבקות ומפתיעות ואנחנו כבר סוחבים את הציוד והמזוודה לאוטובוס, שמים את האוזניות ומחכים לחבק את החוויה הבאה. בתוך כל זה, יש רגעים קסומים של אושר אמיתי, קטן וחם. רגעים של מוזיקה וחברות, של הבנה עמוקה על הדרך שעברנו, בתור מוזיקאים ובני אדם.
שימו בצד את כל ההישגים המקצועיים: ההישג המרשים ביותר הוא הגדילה בתור יצור חושב ומרגיש. ההסתגלות והבגרות שמתפתחים בתנאים האלה, הצניעות והקבוצתיות המשפחתית שנרקמות הם משהו שילך איתי הרבה אחרי שהסיבוב יגמר.
כמו לחמניות אבו גוש בפסח
עבר הרבה זמן מאז הטור הקודם, והמון הופעות כבר מאחורינו. לנסות ולתת תקציר של כל השבועות האלה יהיה בלתי אפשרי, לא רק בגלל כמות האינפורמציה, אלא גם מהסיבה הפשוטה שאי אפשר באמת להסביר במילים את עוצמות החוויות של ההופעות ושל כל הפרטים הקטנים מסביב. לכן נראה לי נכון יותר לסכם בגדול את מכלול חווית ההופעות בסיבוב. בכל זאת, ראש השנה מעבר לדלת וכולנו, כישראלים, עסוקים ברטרו-פרספקטיבה לאומית גדולה.
בגדול, היו לנו שלושה סוגים עיקריים של הופעות – מועדונים, פסטיבלים גדולים והופעות חימום. לכל אחד מהם יש את היתרונות והחסרונות. בפסטיבלים אתה אחד מעשרות אמנים ולהקות שמופיעים מדי יום, אתה חייב לקנות את הקהל שבא בעיקרו
מדהים שבאירופה אין לנו עדיין אלבום בחנויות, אין סינגל ברדיו, אין קליפ בטלוויזיה ועדיין הקהל קופץ, מגיב, מקשיב ומפרגן בטירוף. זה תענוג עצום לעלות על הבמה אחרי כמה הופעות של רעש פופ-פאנק-רוק מקפיץ, להיות שם רק עם גיטרה אקוסטית ומיתרי קול, להציג שיר או שניים במערומיהם, כאילו להגיד לקהל הצעיר שבין כל הרעש והפעלות הקהל, בין כל הפוזות והריצות על הבמה, יש גם שירים. לחנים ומילים.
הלהקה בשער ברנדנבורג בברלין
הקהל מתחיל לנגוס ואז הלהקה מגיעה, ואנחנו ביחד אוחזים את החכה ולא מרפים. יש ביקוש להדרנים, הדיסקים הולכים כמו לחמניות אבו גוש בפסח ואנחנו מרוחי חיוכים, בוחנים הופעות אחרות בלמידה מתמדת.
תמונה גדולה וברורה
הופעת החימום האחת שהייתה לנו בסיבוב הזה לא היתה שונה בהרבה מההופעות בפסטיבלים. בסופו של דבר, הקהל לא באמת בא לראות אותך, ואתה צריך לזכות בו עם השיניים והציפורניים. יש מעין תחושה של מיני-תחרותיות בריאה בניסיון להשאיר חותם אמיתי על האנשים. יש גם פחד קטן שהאנשים ששילמו כסף לראות להקה אחרת לא באמת מעוניינים לראות כמה ירושלמים מנגנים רוק. אבל שוב הופתענו לטובה וגילינו שרוקנ'רול רחוק מהקבר כמו שירושלים רחוקה מרכבת קלה. הקהל מנשנש בכיף, עובר לזלילה ומבקש קינוח.
צילומים לאחר כל הופעה. העיתונים והרדיו מפרגנים
המבחן האמיתי נמצא בהופעות המועדונים, הרי שם הקהל משלם על כרטיס רק כדי לראות אותך. בינינו, מי לעזאזל בכלל מכיר אותנו ביבשת הקרירה הזאת? שוב אני מזכיר, אין לנו עדיין דיסק בחנויות או שיר אחד ברדיו. ההפתעה בכל עיר מחדש היא זהה. גם אם אתמול איכשהו הגיעו אנשים למועדון, מילאו אותו, רקעו ברגליים, מחאו בכפיים ושרו מכל גרונם, הרי שהערב, בטח הערב, צפויה לבוא האכזבה.
אבל לא. שוב מועדון מלא, שוב קהל מתלהב, שוב אנרגיות מטורפות. אז נכון שחלק מהמועדונים ראו את ימיהם היפים יותר עוד בתקופת השלטון הסובייטי – הציוד דפוק, הסאונד על הפנים והבמה קטנה מדי. אבל החברים על הבמה והקהל הרעב והחם מולך, לא נותנים ליפול ואנחנו ממריאים יחד, שופכים מוג'ו אהבה לכל עבר. למען הדיוק, היו גם הופעות לא הכי מדהימות והיו רגעים פחות מוצלחים, שעות של שבירה וקושי. אבל הכיף של לסכם את הכול בסוף נופל עליי, ולכן אני רואה תמונה גדולה וברורה יותר.
קעקועים מתוך לקסיקון
אני יכול לקחת כמה צעדים אחורה ולראות את הגרף במלוא הדרו. אז איך כל זה קרה? איך הסיבוב הזה היה מלא בחובבי מוזיקה מכל הסוגים והגילאים? העיתונים והרדיו המקומיים פירגנו בביקורות וראיונות, תכניות טלוויזיה איכותיות וידועות שידרו קטעי הופעה שלנו ויו-טיוב, פייסבוק ומייספייס עשו את שלהם. הבאז העצום שנוצר בארץ מתוך העבודה הקשה והיציבה של הלהקה והסובבים לה, פרש כנפיים ונדד צפונה. הישראלים שקנו את הדיסקים ובאו שוב ושוב להופעות הרבות בארץ, השמיעו לחבריהם המעטים בחו"ל, ואלה העבירו את זה הלאה. זאת בעיניי הנקודה החשובה ביותר.
על הבמה בקלן, גרמניה
למרות איך שזה נראה מהארץ, אנחנו עושים פה דרך כמעט זהה לזאת שעשינו בישראל. עובדים קשה, מכבדים ומשקיעים בקהל ושמים דגש על דבר אחד בלבד – איכות המוזיקה והשירים. כל השאר זה סתם פרטים של איך וכמה.
אני כותב את הטור הזה ממחשב נייד בזמן נסיעה מפרנקפורט למינכן, הופעה אתמול
והופעה מחר. עצרנו לתדלק ולידינו, באופן קוסמי מבורך, עצר ואן של להקה נוספת. איך אני יודע שהם להקה? הלבוש, התספורות, הדיבור, המניירות. הכול לקוח מאיזה קליפ של "לימפ ביזקיט". אפילו לא, מתכנית ריאליטי של מי הכי דומה ל"לינקין פארק".
הם יוצאים מהוואן שלהם, קולניים וגסים. הם הדפיסו לעצמם תגים עם שם הלהקה שלהם והם עונדים אותם גם כשהם יורדים לקנות תפוצ'יפס בתחנת דלק. אפילו הקעקועים שלהם נבחרו מתוך לקסיקון קפדני של מה הולך היום במוזיקת הפופ-רוק-חרא. ראינו כל כך הרבה להקות כאלה בסיבוב הזה. להקות שכל כך שקועות בלהיראות מגניבים ולחיות את ה"רוקנ'רול", עד שהמוזיקה היא רק פרט שולי שנשכח בצד.
אני מסתכל על משפחת המוג'וז: רן ,פלד, ג'וני והדס, רותם וחג'ג' (הצוות הטכני) ורועי המנהל. הם יושבים שם, עייפים ומרופטים, ואני מתמלא תודה ואהבה, בהבנה הברורה שהמפגש הזה הבהיר בשביל הלהקה מולנו, הנסיעות והבירות, הילדות והמלונות. הם המטרה שבשבילה שווה לעלות על במה ולחפור בגיטרות ובתופים.
בשביל המוג'וז מסביבי, הנסיעות והמלונות שמרחיקים אותנו מהבתים ומהחברים ומהעוגנים של השפיות האמיתית, הם מחיר שצריך לשלם בשביל הפרס האמיתי, שהוא לעשות מוזיקה שמאמינים בה. כל ה"הצלחה" היא בולשיט אחד גדול שצריך לסבול בשביל להמשיך את הסיפוק של ליצור אמנות עם משמעות לכל אחד מאיתנו. ויותר מזה, לעשות את זה בדרך חסרת יומרות וחסרת פשרות.
דיו כחול על דף
מה שמוביל אותי בצורה מושלמת לחוזה מול סוני-קולומביה. חשוב לי להבהיר שהדבר היחיד שקרה בחתימה הזאת, זה שקצת דיו כחולה נספגה בחתיכת דף לבן. העבודה המשיכה בבוקר שאחרי בדיוק באותו אופן שהיא התחילה והתגלגלה בשלוש השנים האחרונות. הגב השיווקי של סוני יספק לנו מעט רוח גבית, אבל ניהול הלהקה עדיין נעשה על ידי רועי אבידן, ההחלטות לגבי עתידנו עדיין נקבעות על ידי חברי הלהקה והכי חשוב זה שלא רק החופש הניהולי, אלא גם כל החופש האמנותי נשאר בידינו.
על הבמה בקולמאר. הקהל מבקש קינוח
אני רוצה להדגיש את הנקודה הזאת, כי בכל הטררם התקשורתי שנהיה סביב החוזה הזה ברח מעיני הקוראים ההישג האמיתי שלו. קודם כל, לא הוחתמנו בשום חברה. אנחנו חתמנו יחד עם סוני על חוזה מאוד קפדני, שעוצב באופן סיזיפי במשך ארבעה חודשים ארוכים של משא ומתן. בסופו של דבר, לא מדובר בחוזה אמנים סטנדרטי ולא בחוזה הפצה פשטני, מדובר בחוזה מורכב של זכיינות, שבו נלחמנו והשגנו את כל הנקודות החשובות לנו.
הישג עקרוני
טלמבר רקורדס (חברת התקליטים שלנו), תמשיך לייצר באופן עצמאי לחלוטין את האלבומים שאנחנו מאמינים בהם. לסוני-קולומביה יש את הזיכיון לשווק ולהפיץ את האלבומים האלה ברחבי אירופה. זאת נקודה שאין להמעיט בערכה. זה אומר שאין לאף אחד מלבדנו גישה לשום החלטה אמנותית, ולו הכי קטנה. אני לא אלאה את הקוראים בדיני קניין רוחני ולא במורכבות תעשיית המוזיקה הבינלאומית, רק אומר שאנחנו מרוצים מאוד מהחוזה שנוצר ושאנחנו גאים על העמידה על הזכויות והעקרונות שלנו.
דוגמה טובה מאוד היא האוטונומיה המוחלטת שנשארה לנו בארץ. יבואו הציניקנים והטוקבקיסטים ויגידו "טוב, מה איכפת לסוני משוק קטנטן כמו ישראל?!". אז זהו, שהשוק הקטנטן הזה הוא קודם כל השוק היחידי שכבר יש לנו בו הוכחה שאנחנו מסוגלים למכור. דבר שני, ואף חשוב יותר, הוא שמסתבר, אחרי למידה רבה של השוק האירופאי, שמכירת האלבומים בישראל היא דווקא לא קטנה בכלל יחסית לאוכלוסיה שלה.
בקיצור, זה כן הישג משמעותי ובשבילנו זה הישג שהוא בעיקר עקרוני וסמלי. מה שהוביל אותנו להצלחה זה הקהל הישראלי ומגיע לו כל הפרגון שהוא הראה לנו. לכן, בעוד שבאירופה האלבום הקודם שלנו, "The Reckoning", ייצא רק בשלהי נובמבר, אנחנו רשאים לשחרר את התינוק החדש שלנו, "Poor Boy/Lucky Man" כבר השבוע. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות בשביל אותם אנשים שרוכשים את הדיסקים ואת כרטיסי ההופעות, שבזכותם אנחנו יכולים להמשיך ולהתרכז ביצירה.
לקריאת הפרקים הקודמים
- פרק א' - כרטיס ללונה פארק
