על הזכות למות. פעמיים
אין ללאום בעלות על הכאב, גם לא על הזכות להתנדב. אסור לחייב בני משפחות שכולות לצעוד אל האש, ובאותה מידה אסור למנוע זאת מהם
המציאות, נבזית שכמותה, הצליחה שוב להתעלות על עצמה ביצירה מרושעת ומדהימה, שאף סוחט-דמעות אמנותי לא היה הוגה כמוה. הפעם לא היה צורך בפמפום פומפוזי ומלאכותי כדי לקרוע את הלב הלאומי. סיפורה של משפחת רמון, מין טרגדיה יוונית-ישראלית מודרנית, כולל גזרת גורל אכזרית, אתוס גבורה עילאי ומיתוס של הקרבת בן. דרמה אמיתית עד להחריד, שבה הנופלים, החללים, הגיבורים, כה צעירים ומצטיינים ויפים. הכי יפים.
מטוסו של אסף רמון התרסק בארץ בזמן שבו התלהט ויכוח מר בשאלת זכותם של שחקני קולנוע שלא שירתו בצה"ל למלא תפקידי לוחמים בסרט ישראלי בינלאומי (ודאי שזו זכותם. לכן הם שחקנים: כדי לגלם בהצלחה דמויות הרחוקות מהם בחיים). באחת נשתכח הסרט "לבנון", נשתכח הפרס בו זכה, נשתכחה המלחמה שחוללה אותו, הכל נשתכח לטובת ציד ארטיסטים בגין פשע שלא ביצעו – כידוע, הם שוחררו רשמית מצה"ל, על ידי צה"ל ומסיבותיו, ולא ערקו משורותיו. תהילה ודאי לא מגיעה להם על כך, אבל גם לא נידוי מעבודה.
ואז אירע האסון של משפחת רמון, והיו מי שפנו לסוגיה לאומית בוערת אחרת: האם יש לאפשר למשפחות שכולות לשלוח את בניהן ליחידות קרביות? אצלנו, כמו תמיד, נשמעו אלה שממהרים להחליט עבור אחרים: בשום אופן! אל תתנו להם רובים.
הכוונה, כתמיד, טובה. אבל כל השאר פולשני, שתלטני, מחוצף ואדנותי. אנחנו הרי יודעים מה נכון עבורם, אז למה לטרוח ולשאול אותם?
הרבה משפחות, יותר מדי משפחות במדינה הזאת, שכלו שניים ויותר מבניהן במערכה הבטחונית. בכל יום זיכרון חוזרים אל המסך סיפוריהם של האנשים הטובים האלה - רובם ככולם ידועים פחות מבני משפחת רמון. חלקם ממש אלמוניים ומעוררים חמלה וכאב בקרב כל צופה שפועם בו רגש. הקורבן הכפול, לעיתים המשולש, שנתבע מהם, אינו מתקבל על הדעת. הוא עצוב, הוא מתסכל, הוא הכי לא צודק בעולם. אבל הוא עדיין זכותם. בישראל המקסימה שלנו, לפעמים הוא הדבר היחיד שנשאר להם.
ההכרעה הנוראה האם לשלוח לשירות קרבי בן ששכל בצבא את אביו, אמו, אחיו, או אחותו, היא עניין שבין בני המשפחה השכולה לבין עצמם. אי אפשר להיכנס ביניהם, אי אפשר להתערב בשיקוליהם. החליט בן שכול להתנדב, החליטה אמו לאשר את בקשתו – אין מדינה ואין צבא שרשאים להפקיע מידם את החלטתם.
"משפחת השכול" היא אגדה של יחסי-ציבור לאומיים. משפחה כזו לא קיימת, שכן האבל והאובדן האמיתיים הם תמיד אישיים, פרטיים, משפחתיים – אף פעם לא ציבוריים. אין ללאום בעלות על הכאב. גם לא על הזכות להתנדב. אסור באיסור חמור לחייב בני משפחות שכולות לצעוד אל האש. באותה מידה, אסור למנוע זאת מהם.
אם רצונם של האנשים האלה אינו כבודם – לאיזה רצון יש כבוד בכלל?
לפנייה לכתב/ת 
