עדויות הדו"ח: איאד נותר לדמם למוות באזיקים

עיון מעמיק בדו"ח ועדת גולדסטון לחקר אירועי מבצע "עופרת יצוקה" חושף עדויות רשמיות ממקור ראשון, מימי הלחימה. העדויות נמסרו על-ידי בני משפחות שאיבדו את יקיריהם או עדי ראייה למקרים אלה והם מעניקים מימד אישי על מה שקרה בעזה. כל העדויות נמצאו מהימנות על-ידי צוות החקירה של האו"ם והן עולות בקנה אחד עם דיווחים אחרים שהתקבלו.  

הירי באיאד אל-סאמוני

בליל 4 בינואר שהה איאד אל-סאמוני יחד עם אשתו וחמשת ילדיו, יחד עם 40 מבני משפחתם המורחבת באחד מבתי החמולה. סמוך לשעה 01:00 נשמעו קולות מהגג וכארבע שעות מאוחר יותר ירדו חיילים ישראלים במדרגות, דפקו בדלת ונכנסו לבית.

החיילים שאלו אם יש בבית פעילי חמאס. בני המשפחה ענו שאין. לאחר מכן, הפרידו החיילים בין הגברים, הנשים, הילדים והזקנים. הגברים נאזקו ונשלחו כשעיניהם מכוסות לחדר נפרד, והורשו לצאת לשירותים רק אחרי שאחד מהם לא יכל עוד להתאפק והטיל את מימיו. החיילים התמקמו בבית.

בבוקר למחרת יצאו בני המשפחה מהבית והחלו לצעוד מערבה ברחוב סלאח א-דין העושה דרכו לעיר עזה. החיילים הורו להם ללכת ישר ולא לסטות ממסלולם. הגברים היו עדיין כבולים באזיקים והחיילים איימו עליהם שיירו אם ינסו להסירם. בעת הצעידה ברחוב סלאח א-דין פתח חייל בודד או מספר חיילים שהיו מוצבים על הגגות באש לעברם. איאד נפגע ברגליו ונפל לקרקע. 

בן המשפחה, מוחמד אסד אל-סאמוני, ניסה לסייע לו, אולם אחד החיילים הורה לו להמשיך ללכת. לאחר שהבחין כי קרן הלייזר מנשקו של החייל מכוונת אליו - החליט מוחמד שלא להתעקש. החייל ירה יריות אזהרה גם לעבר אביו של מוחמד שניסה להתקרב לאיאד ולא נענה לבקשות בני המשפחה אחרים לפנות את הפצוע.

רצועת עזה, 18 בינואר (צילום ארכיון: רויטרס)

וכך נאלצה משפחת אל-סאמוני לנטוש את איאד ולהמשיך לצעוד לעבר העיר עזה. רק שלושה ימים לאחר המקרה, קיבלו ארגוני הצלה אישור מצה"ל  לפנות את גופתו של אל-סאמוני, שנותר ברחוב כבול באזיקים לדמם למוות.

המסע של משפחת ג'וחה

במרחק כמה מטרים מבתי חמולת אל-סאמוני, מתגוררת משפחת ג'וחה. בית המשפחה נפגע מכמה טילים בליל ה-4 בינואר וספג נזק קשה. בשעת בוקר מוקדמת נכנסו לבית חיילים וירו לעבר החדר שבו שהה מוחמד יחד עם שתי נשותיו, אמו ו-13 ילדיו. המשפחה נלקחה את חלקו העליון של הבית ולאחר מכן הורו לה החיילים לצעוד לכיוון רפיח.

משפחת ג'וחה יצאה לדרך יחד עם משפחה סאוופירי המתגוררת בשכנות אליה. כשחלפו שתי המשפחות ליד בית משפחת אבו-זור, הזמינו אותם האחרונים לביתם. שלושה המשפחות העבירו את המשך היום יחד. בוקר למחרת הותקף הבית על-ידי צה"ל. החיילים הורו לשלוש המשפחות לצאת והפרידו את הגברים מהנשים והילדים. ארבעה גברים נלקחו לבית סמוך ויתר הנוכחים נקראו להמשיך לצעוד לכיוון רפיח.

בשלב מסוים, בעודם צועדים ברחוב אל-סקה, נתקלו המשפחות במכתש גדול שחסם את דרכם. ההריסות מסביב למכתש מנעו כל מעבר והיוו מכשול בעיקר לזקנים. בלית ברירה, פנו המשפחות מזרחה לעבר רחוב סלאח א-דין ונכנסו לביתה של משפחת מוגרבי למנוחה קצרה. בעקבות ניסיונם בבית משפחת אבו-זור, החליט מר ג'וחה שיש להמשיך למקום אחר. משפחת מוגרבי יעצה לו להישאר בביתה, אך לבסוף יצאו שלוש המשפחות שוב לדרכן כשאיברהים סאוופירי בן ה-15 נושא דגל לבן. 

הם התקדמו מרחק קצר ואז נשמעו שתי יריו שפגעו בחזהו של איברהים. שלוש המשפחות נמלטו חזרה לבית משפחת מוגרבי, שם ניסו להעניק טיפול רפואי לנער. אמו של איברהים ניסתה לתפור את פצעיו בחוט ומחט שאותם ניסתה לחטא עם מי קולון. כשש שעות לאחר מכן, מת איברהים סוואפירי מפצעיו. שלוש המשפחות נותרו בבית משפחת מוגרבי שלושה ימים נוספים בטרם העבירו אותם ארגוני סיוע לעיר עזה.

הריגת מג'דה ורעיה חג'ג'

ג'ור א-דיק הוא כפר השוכן כקילומטר וחצי מגבול ישראל, דרומית-מזרחית לעיר עזה. ב-3 בינואר נכנסו לכפר טנקים, חלקם פנו לעבר רחוב סלאח א-דין ושכונת זייתון וחלקם כבשו את הכפר. יום למחרת, סמוך לשעה 06:00 פגעו פגזים בבית משפחת חג'ג' - שבו שהו האב יוסף, אישתו וילדיו; אשת אחיו וילדיה; אחותם מג'דה ואם המשפחה רעיה. בתו של יוסף, מנאר בת ה-13, נפצעה בהפגזה.

בית להיא, 19 בינואר (צילום ארכיון: AP) 

משפחת חג'ג' החליטה לעבור לביתו של השכן מוחמד אל-ספדי. סמוך לשעה 11:00 טלפן אל יוסף אחיו (שלא היה עם המשפחה) והודיע לו שברדיו מדווחים כי צה"ל מבקש מכל התושבים שמתגוררים לאורך הגבול לפנות את בתיהם לטובת ביטחונם.

משפחת חג'ג' ומשפחת אל-ספדי יצאו מהבית, כששניים מהם מחזיקים דגלים לבנים. הם צעדו מערבה עד וכשהגיעו למרחק של כ-100 מטרים מטנקים ישראליים נפתחה לעברם אש. מג'דה ורעיה חג'ג' נפגעו. מג'דה מתה כעבור זמן קצר ורעיה ניסתה להימלט אך התמוטטה כעבור מטרים ספורים ומתה. המשפחות נמלטו חזרה לבית משפחת חג'ג' ולמחרת יצאו בדרך היקפית לעבר העיר עזה. בני המשפחה מצאו את גופותיהם של מג'דה ורעיה קבורות תחת ערימת עפר, רק כששבו לבית ב-18 בינואר.

משפחת עבד רבו מנסה להגיע לביה"ח

חאלד וקוותאר עבד רבו חיו בקומת קרקע של בניין בן ארבע קומות בחלקה המזרחי של שכונת ג'בליה. ב-3 בינואר בשעות הערב החלו חיילי צה"ל לתקוף באזור והמשפחה החליטה להישאר בביתה. ארבעה ימים לאחר מכן נעו טנקים של צה"ל לאזור. סמוך לשעה 12:30 נשמעו בשכונה קריאות מגאפון לאזרחים לעזוב את בתיהם. הודעות דומות שודרו ברדיו ונמסר כי בין השעות 13:00-16:00 תהיה הפסקת אש שבמהלכה יוכלו האזרחים לצעוד לתוך ג'בליה.

ב-12:50 יצאו חאלד וקוותאר מהבית יחד עם שלוש בנותיהם סועאד (9), סאמאר (5) ואמאל (3) ועם אם המשפחה חג'ה סועאד עבד רבו. כל אחד מבני המשפחה נשא דגל לבן משלו. כ-10 מטרים ממפתן הבית ישבו שני חיילים על טנק ואכלו. המשפחה עמדה מבלי לנוע והמתינה להוראות מהחיילים. אך הוראות לא באו.

לפתע יצא חייל שלישי מבטן הטנק והחל לירות לעבר שלוש הבנות ואז באם המשפחה. סועאד נפגעה בחזה, אמאל בבטנה וסאמאר בגבה. אם המשפחה חג'ה סועאד נפגעה בגבה ובזרועה השמאלית. חאלד וקוותאר נשאו את בנותיהם חזרה הביתה. הם ניסו יחד עם בני משפחה נוספים שנותרו בבית לקרוא לעזרה באמצעות טלפון נייד.

תקיפת מתחם אונר"א, 17 בינואר (צילום ארכיון: AFP)

מי שנחלץ לעזרתם היה סמיח עטווא ראשיד אל-שייח, שכן העובד כנהג אמבולנס, ורכב ההצלה שלו חונה מחוץ לבית. אל-שייח לבש בגדי פראמדיק וביקש מבנו ללבוש אפוד זוהר. השניים יצאו את האמבולנס והתקדמו לעבר בית משפחת עבד רבו, אך החיילים עצרו אותם והורו להם לצאת מהרכב.

אל-שייח הסביר לחיילים ששמע בכי מבית המשפחה וכי בכוונתו לפנות את הפצועים לבית החולים, אך החיילים הורו לבנו ולבנו להתפשט ואז והתלבש שוב. לאחר מכן הורו להם לעזוב את האמבולנס ולצעוד לכיוון ג'בליה. אל-שייח ובנו צייתו וככשבו לביתם גילו את האמבולנס באותו מקום, אך מחוץ לגמרי ככל הנראה לאחר שטנק דרס אותו.

משפחת עבד רבו לא זכתה לטיפול רפואי ואמאל וסועאד מתו מפצעיהן. חאלד וקוותאר החליטו לנסות ולצעוד לכיוון ג'בליה כדי להביא את סאמאר וחג'ה סועאד לבית חולים. הם נשאו את הילדות על כתפיהן ואילו חג'ה סועאד נלקחה על המיטה על-ידי בני משפחה נוספים. סאמאר הצליחה להגיע לבסוף לבית החולים שיפא בעזה, משם פונתה דרך מצרים לבלגיה - שם היא עדיין מאושפזת. היא ספגה פגיעה בעמוד השדרה ותישאר ככל הנראה משותקת לכל ימי חייה.

מכבים את השריפות שגורם הזרחן

ב-12 בינואר סמוך לשעה 22:00 תקף צה"ל בתים בעיירה חוזא, הנמצאת כחצי קילומטר מהגבול ממזרח לחאן-יונס. בהמשך הלילה נורו פצצות זרחן לבן שגרמו לשריפות סמוך לבית משפחת אל-נג'אר במזרח העיירה. משפחות רבות ובהן משפחת אל-נג'אר - האב מאסר, האם רוחייה והבת חיבה - עסקו במרבית שעות הלילה בכיבוי השריפות.

באותן שעות, התמקמו חיילי צה"ל על גגות כמה בתים והשקיפו על האזרחים שהמשיכו בפעולות הכיבוי. סמוך לשעה 03:00 החלו להתקדם לעיירה טנקים ובולדוזרים. בחוזא מכירים היטב את הכלים ההנדסיים של צה"ל, ב-2008 הם "יישרו" בכמה מקרים שטחים חקלאיים וחורשות בצפון ובמזרח העיירה.

עם עלות השחר עלתה רוחייה לגג ביתה ותלתה דגלים לבנים מאולתרים. הצבא השתמש במגאפונים וביקש מגברי העיירה לצאת מבתיהם ולצעוד לעבר הטנקים. כשהגיעו לשם, הופרדו הגברים לשתי קבוצות, נלקחו לבתים שונים והושמו תחת שמירה.

בסביבות השעה 07:00 החליטה רוחייה יחד עם נשים נוספות לצעוד עם ילדיהם למרכז העיירה. קבוצה של נשים, בהנהגת רוחייה ושכנתה בת ה-23 יסמין אל-נג'אר, נשאו דגלים לבנים ואליהם הצטרפה גם הבת חיבה. כמה נשים שהשתתפו בצעדה אחזו בתינוקותיהם תוך שהן צועקות "אללה אכבר, יש לנו ילדים". 

הן הלכו כ-200 מטרים בתוך סמטה צרה המובילה לעבר ביתו של פאריז אל-נג'אר שנתפס על-ידי חיילים.

 החיילים יצרו חור בקיר הקומה הראשונה של הבית כדי שיוכלו לתצפת על הסמטה. רוחייה וקבוצת הנשים היו במרחק של כ-200 מטר מהבית כשנשמעה ירייה מכיוון הבית. רוחייה התמוטטה ואילו יסמין נפגעה ברגלה. הירייה גרמה ליריות נוספות באזור והדבר חייב את קבוצת הנשים והילדים להימלט לבתים סמוכים. מהפחד שייפגעו בחרו הנשים להישאר בבית ולא יכלו לצאת לסמטה ולהגיש לרוחייה. למחרת הצליחו לצאת מהבית ולהגיע לאזור בטוח יותר בחוזא.

בית החולים בחאן יונס קיבל קריאה מחוזא בסביבות השעה 07:45 והנהג מרוואן אבו-רדה יצא לעיירה. הוא הגיע לסמטה שבה נפגעה רוחייה אבו-נג'אר פחות משעה אחרי התקרית והבחין בה שוכבת. אך אז פתחו לעברו החיילים באש והכריחו אותו לבצע פניית פרסה ולהתרחק מהאזור. אבו-רדה פנה לארגוני סיוע וביקש לתאם עם צה"ל את פינויה של רוחייה ללא הצלחה. גופתה של רוחייה פונתה רק בשעות הערב. לא ברור כמה זמן חלף מהרגע שבו נפצעה ואז הרגע שמתה מבלי שזכתה לטיפול רפואי.