למה מדינת ישראל מזלזלת בפגים שלה?
שלושה פגים נולדו בשנה האחרונה חיים והוכרזו על-ידי בתי החולים כמתים. אבל זה רק קצה הקרחון: הזיהום בפגיות בישראל גבוה בכ-50% מבשאר מדינות המערב ובמקום טיפול של שתי אחיות על כל שלושה פגים מונשמים, כפי שקבע דו"ח של משרד הבריאות, בשטח מטפלת אחות אחת בחמישה פגים מונשמים, ואף יותר. מנכ"ל עמותת לה"ב לוחם להצלת כבודם ובעיקר חייהם של הפגים
בבדיקתנו האם הגיעו ימות המשיח הסתבר שלא זה הסימן לכך. פגים, ועוברים בכלל, הינם בעלי דופק החל מהשבוע השמיני להריון. הדופק אינו מאפשר להם עדיין חיים מחוץ לרחם וכמובן - ככל שהיציאה מהרחם מתבצעת משלב מוקדם יותר - כך הסיכוי שלהם לחיים הופך לנמוך יותר עד לגבול שממנו אין אפשרות לטפל.
הגבול הזה הינו מוחלט - השבוע ה-21 להריון, אך גם מעליו, זהו שטח אפור אשר עד שבוע 23 לפחות נחשב כתחום אשר יכולת הטיפול שלנו בו קרובה לתחתית. החל משבוע 24 והלאה יכולת הטיפול של הרופאים עולה באופן משמעותי עד כדי אחוזים "יפים" בלידות המתבצעות מעל שבוע 30 להריון.
אך עדיין - כיצד יתכן מצב בו רופא עוזב תינוק שהוא קובע את מותו כאשר התינוק ממשיך להראות דופק או סימני חיים אחרים, גם אם אינם סימני חיות?
למה אין כללים אחידים לקביעת מות יילוד?
על פי בדיקה מדגמית שערכה עמותת לה"ב ובשיחות עם מחלקות יולדות שונות בארץ - אין כללים אחידים בין בתי החולים לקביעת מות היילוד. חלקם משתמשים בסטטוסקופ בלבד, אחרים עוקבים אחר פעולת הלב ב-EEG. בחלקם - אין רופא פגים כלל בלידה ואצל אחרים - יש.
פגיות בישראל. הזיהום חוגג (צילום: ויז'ואל)
אמנם הבדלים בשיטות טיפול ואבחון הינם כורח המציאות, אך דווקא במקרה זה, כבר לפני שנה, קראנו למשרד הבריאות ולוועד רופאי הפגיות לקבוע נהלים ברורים אשר ימנעו מצבים כאלו שמתפרסמים בתקשורת, ולו רק כדי "לכסות את ישבנם" מבחינה חוקית. האם רק מצב של תביעה יגרום למערכת לקבוע נהלים ברורים למניעת הישנות מצבים כגון אלו?
חשוב לציין כי לא רק במקרה זה הפגים הינם ה"ילד הקטן" של מערכת הבריאות בישראל - ולא לטובה. למרות ש-10-13% מאוכלוסיית המדינה נולדו כפגים (כ-15,000 פגים נולדים בכל שנה), עדיין אף אחד מהם לא מקבל את הטיפול הנמרץ לו הוא נדרש. עקב ויכוחים בירוקרטים ותקציביים נקראות הפגיות "טיפול מיוחד בילוד", מתוקצבות בהתאם ולכן חסרות כוח אדם חיוני.
זיהום בפגיות בישראל - גבוה בכ-50% ממדינות המערב
על פי ד"ר שמואל צנגן מנהל פגיית ברזילי וחבר ועד הנאונטולוגים, ולפי נתוני מכון גרטנר, אחוזי הזיהומים בפגיות בישראל (שנובעים כמעט אך ורק ממחסור בידיים עובדות) גדולים בכ-50% (אצל פגים במשקל נמוך מ-1.5 ק"ג) מזיהומים במדינות המערב. פגיות בישראל נסגרות השכם והערב עקב זיהומים, והרופאים והאחיות - שעושים עבודת קודש ברמה בינלאומית - לא מצליחים לעמוד בקצב הפגים ההולך וגובר ונאלצים לשלוח את היולדת למקום מרוחק עקב אי יכולת לאכלס ולו עוד פג אחד.
לפני כ-13 שנה התפרסם דו"ח בויקס על ידי משרד הבריאות אשר קובע כי על כל שלושה פגים מונשמים אמורות להיות במחלקה לפחות שתי אחיות. אבל דו"ח לחוד ומציאות לחוד. בפועל אחראית אחות אחת בישראל לחמישה פגים מונשמים - ואף יותר. נתונים חמורים אלו נמסרו על-ידי ד"ר בני דוידסון, לשעבר מנהל בי"ח אסף הרופא, בוועדה לביקורת המדינה ב-2004, מאז הפך המצב גרוע אף יותר. פרופ מיכאל שימל, יו"ר ועד הנאונטולוגים היוצא, ומנהל פגיית שערי צדק, מספר על נתונים חמורים מאלו ב-2004 בישיבת ועדת הבריאות, לפיהם על כל 35 פגים אצלו במחלקה עובדות שש אחיות. נתון זה נבדק שוב על ידי העמותה שאני עומד בראשה לפני כחודשיים והוא נותר כמעט זהה – 6 אחיות על 32 פגים.
כך זוכים הפגים ליחס מפלה מצד מוסדות המדינה, נפגעים יותר ובסופו של דבר- נדרשים לתקציבים נוספים מהמדינה כדי להקל על פגיעות ונכויות אשר הם סובלים מהם- פגיעות שחלקן לפחות היה יכול להימנע באמצעות מתן הטיפול הנמרץ הראוי שניתן לכל אזרח בוגר במדינה.
וכלל לא הזכרנו את התורים הארוכים במרכזי התפתחות הילד אשר גורמים לעיכובי ההתפתחות של הפגים להיות מודגשים יותר, ארוכים יותר וכואבים יותר - להם ולהורים.
הפגים גדלים להיות ילדים נהדרים אשר בעזרת רופאים ואחיות מסורים הופכים להיות אזרחים מועילים ותורמים למדינה (עבדכם הנאמן נולד פג לפני כמעט ארבעה עשורים). רובם משלימים בסופו של דבר את הפער, אך חלק סוחבים איתם פגיעות כאלו ואחרות אשר ניתן היה - לפחות לנסות - ולמנוע אותן.
עמותת לה"ב פועלת כבר חמש שנים לשינוי תפיסת הפגים בציבור ובממשל ועושה ימים ולילות בשינויי חקיקה, ייצוג הורים, תוספות בסל התרופות, תמיכה, עזרה, תרומות ציוד לפגיות והפצת מידע לעזרה להורים. כולנו מקווים כי המצבים שתוארו כאן ישתנו לטובה כבר בזמן הקרוב ובדיוק לשם כל אנו מציינים השנה, ביחד עם העולם כולו, את אירועי שבוע המודעות לפגים הבינלאומי הראשון.
הכותב הינו מנכ"ל עמותת לה"ב - למען הפגים בישראל, הורה לפגה ופג בעצמו
