"אני שמנה, צוחקים עלי ואין לי חברים"

נקישה עמומה על דלת חדרי גרמה לי להרים את עיני משולחן העבודה. שירי (שם בדוי), תלמידת כיתה ו', נכנסה לחדרי בהיסוס. היא צעדה לעבר הכורסא שלצדי, התארגנה בתוכה בנוחיות ונשאה אלי מבט מלא ציפייה.

ניגשתי מיד לעצם העניין ושאלתי אותה: "שירי, מה מציק לך?"

"הכל", השיבה שירי. "אין לי חיים", התחילה לבכות. "כל הזמן אני יושבת בבית. בימי שישי אני לא מוזמנת למסיבות". לאחר שהבכי נרגע מעט, היא הוסיפה: "אני מבלה את הערב באכילת ממתקים מול הטלוויזיה עם ההורים. כולם צוחקים עלי שאני שמנה ולא רוצים בגלל זה להיות חברים שלי, אבל אין לי שליטה על האכילה שלי". שוב פרצה בבכי עז.

בודדה בכיתה

אין לה חברים, אין לה חיי חברה, היא לא מצליחה בלימודים ואין לה רצון ללכת לפעילויות חברתיות אחר-הצהריים, כמו חוגים. הדבר היחיד שהיא עושה זה לאגור תסכולים על גבי תסכולים.

איפה מתחילים? חיפשתי נקודת אחיזה. אין טעם להתחיל לדבר על המשקל שלה. היא אמרה בפירוש: "אני במצב רוח נוראי. הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים זו האכילה".

ניסיתי לבדוק את הבעיה החברתית, אך גם כאן נתקלתי בקשיים: "אין לי חברות כי אני לא אוהבת בגדים, אני לא מתעניינת באיפור, אני שונאת מוסיקה, קריאה וסרטים ואני לא אוהבת ספורט או ריקודים. גם הבנים צוחקים עלי וקוראים לי בשמות ובכיתה אני יושבת לבד, כי אומרים למורה שאני תופסת את כל השולחן", היא אמרה באדישות מטרידה.

ניסיתי דרכים שונות כדי לעזור לשירי. הצעתי לה להצטרף לקבוצת תמיכה שארגנתי באותו זמן, כדי לספק לה מעגל חברתי תומך. הצעתי לה לבדוק יחד עם המורה אפשרות להושיב לידה תלמידה כדי לקרב אותה לאחת מבנות הכיתה. הצעתי לבדוק אפשרות שהיא תהיה באחת הוועדות הכיתתיות. שירי דחתה את כל ההצעות.

איך יוצרים שינוי?

הצעד הראשון בכל שינוי הוא מודעוּת לאחריותך למצב. כל עוד אדם לא רואה שהוא אחראי למצבו, איך יוכל להשתנות? כזה בדיוק היה מצבה של שירי. מבחינתה, הבעיה לא קשורה אליה. הסיבה היחידה לבעיות היא שהסביבה אינה אוהבת אנשים שמנים. היא היתה מלאה ברגשי נחיתות כי ראתה את עצמה דוחה ושמנה.

היא היתה לכודה במעגל סגור של נבואה המגשימה את עצמה. היא אכלה כי הרגישה בודדה, אבל שנאה את עצמה על היותה שמנה. החברה קלטה את רגשי הנחיתות והגיבה בהתאם.

הבדידות המתמשכת גרמה לה לפתח מנגנון הגנה של חוסר רצון להתמודד עם האתגר החברתי. היא העדיפה לא להתנסות בשום אינטראקציה חברתית. בהפסקות נשארה לבד בכיתה, תמיד מכרסמת חטיף כלשהו.

כדי להתמודד עם ה"ירידוֹת" של חבריה לכיתה, שירי החלה לדבר על עצמה בזלזול. היא קראה לעצמה "בונגילה", "דבה" ו"בבון". לדבריה: "אף אחד לא יכול לפגוע בי אם אני צוחקת על עצמי".

שירי פורצת את מעגל הבדידות

ידוע כי חלק מהסיבות למצב של עודף משקל קשורות באופן ישיר לתהליכים פסיכולוגיים. מחקרים מראים כי קיים קשר בין עודף משקל לסיכון לסבול מבעיות בהסתגלות חברתית, התנהגותית ופסיכולוגית.

איך אפשר להתגבר על המכשולים של שירי? איך אפשר לצאת מהמעגל: השמנה-בדידות חברתית-השמנה?

כאמור, ניסיתי להציע לשירי כיוונים רבים, אך לבסוף הגעתי למסקנה: יחסים משמעותיים עם מישהו הם אלה שיהוו מודל לחיקוי בבניית הקשרים העתידיים שלה. שירי זקוקה להעלאת הביטחון העצמי שלה ולקשר עם אדם שיהיה אמפטי ותומך. הרי לא כל ילד שסובל מעודף משקל יש לו בהכרח קשיים חברתיים. שירי צריכה ללמוד לקבל ולאהוב את עצמה על מנת שתוכל לגלות את כישרונותיה החבויים ובהמשך להתמודד עם בעיית עודף המשקל.

התחלתי עם שירי טיפול במשחק. התמקדתי בכישורי המשחק שלה ובהתמודדות עם כישלון והצלחה. בהתחלה נתתי לה לנצח. אחרי מספר ניצחונות, התחלתי להערים עליה קשיים. שירי מיד נלחצה. אחרי הכישלון במשחק היה לה קושי לשוחח על תחושותיה ולשתף אותי ברגשות. זה התקשר בטבעיות לסיבה העיקרית שבגללה שירי לא הצליחה לקשור יחסים עם בני גילה. לשירי היה קושי ליצור שיחה אינטימית, היות ולא נתנה אמון באנשים ובמיוחד בבני גילה.

שירי קופצת למים הקרים

שירי נפתחה אלי יותר ויותר. היא הביאה איתה תמונות של בני משפחתה וסיפרה לי עליהם. אחר כך לאט לאט שיתפה אותי בחלומותיה ובמאווייה הכמוסים. שירי החלה לתת בי אמון.

לא דיברתי איתה כמעט על המשקל ועל הרגלי האכילה שלה. הרבה פעמים היא דיברה על המאבקים על הנושא, שיש לה עם הוריה ועם אחותה (שרצו לעזור לה), אך אני סירבתי לדבר על כך. האמנתי שאם אעזור לה במישור החברתי – שירי תוכל בעצמה להתגבר על עודף המשקל.

דרך השיחות והמשחקים שירי הבינה איך יוצרים קשר משמעותי. דרכי היא יכלה ללמוד להתמודד עם כישלונות, לקחת אחריות על בעיות והכי חשוב – לתת תשומת לב ולקבל בחזרה.

שירי למדה עם הזמן שהיא הרבה יותר מאשר ילדה שמנה. היא למדה לקבל אישור מהסביבה על היותה אישיות מיוחדת ולא רק מראה להיותה שמנה. היא גילתה שהיא מוכשרת מאוד במשחק, שיש לה חוש הומור מפותח ורק אז היתה מסוגלת לקפוץ למים הקרים ולהכיר מקרוב ילדה בגילה.

איך עושים שינוי? כמה שלבים עיקריים:

• שלב ראשון: כדי שיקרה שינוי - המטופל צריך להיות מודע לבעיה.
• שלב שני: המטופל צריך לקחת אחריות ולגלות מודעות מצדו לכך שהבעיה נובעת מההתנהגות שלו.
• שלב שלישי: צריכה להיות אצל המטופל היכולת להפנים את הכלים להתמודדות עם הבעיה וליישמם בחדר הטיפולי (שהוא מקום מוגן ומאפשר טעויות).
• שלב רביעי: זהו שלב יישום הכלים מחוץ לחדר הטיפולי. בשלב זה אנחנו מצפים לשינוי המיוחל.
  

תהליך השינוי הוא מאוד איטי ונדרש זמן כדי להפנים אותו (גם מצד המטופל וגם מצד הסביבה), לכן צריך הרבה סבלנות ואורך-רוח מצד כל הגורמים השותפים לתהליך. כשמדובר בילד או בנער, ההורים הם חלק אינטגראלי מהצלחת הטיפול. גם הם צריכים לקבל כלים להתמודדות עם הבעיה ולעזור לילד לעבור את השינוי. לכן חשוב שהטיפול יהיה הוליסטי.

בשיתוף משפחתה של שירי, היא התחילה טיפול משולב, שכלל ליווי רגשי, רפואי ותזונתי. החלטנו גם על צעדים מצד המשפחה, שיתמכו בתהליך הרגשי ששירי עוברת.

הטיפול של שירי ארך כשנה. במהלך הזמן הזה היא בנתה יחסי חברוּת קרובה עם אחת מבנות כיתתה. מצבה הרגשי והחברתי השתפר מאוד. היא אומנם לא ירדה הרבה במשקל, אך הפכה להיות ילדה מאושרת שמקבלת את עצמה ומרגישה טוב עם עצמה.

• ד"ר רותי בן זאב, יועצת חינוכית.