אושואייה: לגעת בקצה של העיר הדרומית בעולם

אחרי שחברתי לשלושת הרוכבים שפגשתי באספרנצה (Esperanza), יצאנו לכיוון העיר ריו גאייגוס (Rio Gallegos) והסתדרנו במבנה "זיגזגי" שבו כל אחד ראה את האופנוע שמאחריו.

אנט ודונלד רכבו על אופנוע אחד בראש, אני באמצע וג'ון מאחור, במהירות שלא עברה את ה-80 קמ"ש. ריו גאייגוס היא העיר הדרומית ביותר בחוף האטלנטי של ארגנטינה, לפני המעבר לטיירה דל פואגו (ארץ האש).

לעיר הזו הגיעו בשנת 1905 שני פורעי חוק אמריקנים מיתולוגיים שנמלטו מארצם: בוץ' קאסידי וסאן-דאנס קיד, ששדדו את בנקו דה לונדר'ס בעיר ונמלטו עם 20 אלף פזו. מאוחר יותר, הם נהרגו בקרב אקדחים בסן וינסנט בבוליביה בשנת 1909.

אני מניח כי מיקומה האסטרטגי של ריו גאייגוס (600 ק"מ מזרחית ובאותו קו רוחב לאיי מלוינאס/פולקלאנד), הפך אותה לעיר רוויית מחנות צבא, ואכן רחובות העיר נראים כאילו עוצבו וסויידו בידי רס"ר בסיס. מצאנו בקלות את מלון בסטון, שהדבר הכי חשוב בו היה החימום שעבד בכל העוצמה ועזר לנו להשיב קצת דם לקצות האצבעות.

הנחיתה בארץ האש (צילומים: יוני בן-שלום)

חלקתי חדר עם ג'ון, נהג משאית מחוספס, חביב ושתקן בן 56, שנמצא בחופשה של שנה. הוא יצא למסע שלו על סמך חלום ישן (נשמע מוכר). מכאן הוא יחזור באיגוף מערבי לבואנוס איירס ומשם ישוב לאנגליה, בה ינוח חודש. לאחר מכן הוא מתכוון לצרף אליו חבר ולחצות את אירופה ואסיה עד לקצה במזרח סיביר. זו היתה הזדמנות לצפות במישהו כמוני מהצד.

עוצמת החוויה העמידה את הלב שלי במבחן

השטח היה מישורי לחלוטין, ללא עץ אחד, מרופד שדות שיחים ומרעה צהבהבים בגובה של מטר, אשר נמתחו עד טבעת האופק סביב. מדי פעם הציץ מהסבך ראשו של אדם שהניף חכה והעיד על כך שנהר חבוי חותר בקרבת הכביש.

לאחר כשעה בה גשם, שלג ורוח-צד חיפשו רוכבים להתעסק איתם, באנו למעבר הגבול לצ'ילה. כדי להגיע לאושואייה בקצה ארגנטינה, יש צורך לרכב 200 ק"מ בשטח צ'ילה. אנט ודונלד ניהלו את הליך הטפסים לכולנו. הם בני 49, הורים לשלושה ילדים שבאו לרכב שנה שלמה בכל האמריקות, אחרי שמכרו את חוות הכבשים שלהם בסמוך לקרייסצ'רץ באי הדרומי של ניו-זילנד, ושניהם נראו לי רוכבים מהסוג הרגוע.

אושואייה, מבט דרומה

במעבר פגשנו את אנטון, אוסטרלי בן 50, טכנאי בובות-רובוט בתעשיית הקולנוע, שהגיע רכוב על ב.מ.וו 800 חדש. הוא בדרכו להגר לאנגליה והחליט לעבור לפני כן עם האופנוע בדרום אמריקה. עוד שותף לשיירה בדרך לאושואייה.

מיצר מגלן הוא מעבר מים ברוחב 24 ק"מ. מעבורת-נחתת עובדת שם סביב השעון ועושה נגלות של 25 דקות לכל כיוון. היא בנוייה כך שהחרטום והירכתיים הם בעצם כבש מקופל המוטל לרציף בטון משופע, להעמסה או פריקה. תחילה עלו משאיות, אחריהן מכוניות פרטיות ולבסוף אנחנו נדחקנו ברווחים.

ים עַר טִלטל את הספינה שנעה באיגוף, כדי לשוט במאונך ככל הניתן לכיוון הגלים. כשנפתח הכבש לחופה של טיירה דל-פואגו פרצנו כולנו בקריאות שמחה. אנשי הצוות עמדו סביב וחייכו בשביעות רצון מול ההתרגשות שהפגנו.

ביציאה מהמעבורת-נחתת לטיירה דל פואגו. עובדת סביב השעון

ארץ האש: מקום שאשוב אליו יום אחד

טיירה דל-פואגו. שלוש מילים שסיכמו עבורי הרבה מעבר למשמעותן. הרקע ההיסטורי והַקשרן למקום. זה עוד אייקון אתגרי שראיתי תמיד מול עייני. יעד מסקרן, ייחודי, אפוף ניחוח של קצה הדרך האולטימטיבי, של מקום בתול וראשוני, ולא רבים הגיעו אליו בדרך הזו. זהו מקום שאני רוצה לשוב אליו יום אחד. כאן אני מגיע לסיפוק סקרנותי המלאה, גם אם היא לא מסוכנת או רצופה קושי קיצוני.

בארץ האש, קיבל את פנינו נוף גבעות, שבינות לחמוקיו התנדנדו בהנהון אצילי עשרות חרגולי מתכת שינקו נפט מבארות. ליד חלקם ניצב עמוד שבראשו דלקה אבוקת אש ובה נשרפו גזים עודפים שנפלטו מהבאר. אכן ארץ האש.

שמה ניתן לה על ידי פרדיננד מגלן בשנת 1520, כשעבר בדרכו לחפש מַעֲבָר מהאוקיינוס האטלנטי לשקט, וראה את מדורות ילידי המקום מאירות מתוך היבשה מדרום לנתיב בו חלף. לפנינו דרך עפר של כ- 160 ק"מ. דרך העפר היתה איכותית ומטופלת.

מצאתי עצמי נודד עם מחשבותי מעבר למה שראיתי. הרגשתי פתאום מין שלווה שצנחה עלי וחשתי כמו עלה קליל שצנח לתוך אגם שקט, וטבעות הגלים נעות בו למרכז במקום לשוליים.

מהאדוות השתקפו פיסות עננים, פני אנשים וצללי מראות שעברתי בהם. נזכרתי בנוף האלסקי, במרחבי מקסיקו ופרו. ידעתי שבשעה הזו כבר צהריים בבית, שגרת יום רגיל, ואצלי מעין ערב חג ממש. כל כך רציתי להרגיש את החיבוק של גלי ברגע הזה. לשתף. רציתי להגיע כבר לאושואייה, אבל מהעבר השני ניסיתי לדחות את הרגע, להתענג על כל מטר וכל מחווה שהנוף, הריחות והאנשים שאיתי - שלחו לעברי.

לאחר המעבר, חזרה לשטח ארגנטינה. מול סן סבאסטיאן, הכביש הסלול חזר. הגענו לעיר ריו גראנדה (Rio Grande), שם התגלגלנו לתוך "הוסטל ארגנטינה" שמתמחה באירוח ענייני והוגן של מטיילים הנמצאים בדרך מ-ואל אושואייה. אני בטוח כי לעיר הזו יש מה להציע גם למחפשים עניין בעל אופי תיירותי, כמו דיג של דגי סלמון ואחרים, אך אותנו לא עניין כלום - רצינו להגיע לקצה.

ריו גראנדה. בירת הסלמון של דרום אמריקה

כבר בשעה חמש מצאתי עצמי שוכב בחושך בעיניים פקוחות, מתכנן את האריזה וההסתערות דרומה, ללַג האחרון והמרגש של המסע. לפי קצב הנשימות של ג'ון ואנטון, הבנתי שגם הם ערים ולכן בלי יותר מדי הקדמות הדלקנו את האור והלכנו למטבח לחמם מים לקפה. באויר עמדה שתיקה.

אני מניח שכל אחד התכנס באותם דברים שהגעה לקטע הזה הציפה בו, וג'ון אמר: "זהו, לעזאזל, אנחנו הולכים לסגור את הסיפור", ואנטון ענה "לא יקירי, אנחנו רק פותחים אותו", ואני, שתקתי. העפתי מבט מהורהר לכיוון האופנוע המטונף שלי שעמד בחצר מאחור, והנהנתי לעברם בהסכמה לשני המשפטים גם יחד. אנט ודונלד הגיחו מחדרם בקצה המסדרון. ארזנו ויצאנו.

עַש המכלה יערות שלמים

מדרום לריו גרנדה, עשרות קילומטרים של כביש עטורים חלקות עצי מחט, הסובלים מטפיל שהכה בהם כמעט ללא יוצא מהכלל. מאות אלפי עצים זקופים אך מתים, מהם משתלשלים זקני צמח טפיל.

בקריאת חומר מקדים על האיזור הזה, למדתי שהדבר נובע מסוג של עַש המכלה יערות שלמים גם בצפון אמריקה ושפלש לכאן. הדרך בה נלחמים כאן בתופעה, היא ויתור על סוג עצי המחט שנפגע ושתילת יערות בעצים מסוג אחר, העמידים בפני המזיק. ואכן ראיתי ייעור חדש ורענן בסמוך לזה הקמל.

היער החולה של ארץ האש, כתוצאה מעַש המכלה עצי מחט

הגענו לאחר כשעה וחצי לעיירה טולהוין (Tolhuin) לחופו של אגם פאגנאנו (Lago Fagnano) המאורך, המגיע מדרום מערב. בטולהוין נכנסנו לקונדיטוריה, אולי המפורסמת ביותר בארגנטינה, הנטועה במקום המרוחק הזה כמוסד המכניס, לדעתי, לעיירה 90 אחוז מהעוברים בקרבתה. בעיירה ניתן ליהנות מעושר של מאפים, עוגות, סנדביצ'ים וסוגי שוקולד שטרם פגשתי לאורך מסעי ביבשת.

זהו, נגמרו העיכובים. עלינו לכיוון רכס ההרים המסתיר מדרום את אושואייה, וחלפנו בפאסו גריבאלדי (Paso Garibaldi) בגובה 430 מ', שם עצרתי בפעם האחרונה להסתכל לאחור. הנוף היה מעורפל מעט כאומר לי "חלאס, תן בגז. תגיע כבר. אין יותר עצירות".

בתוך 20 דקות של ירידה ארוכה ומפותלת, ניצבנו ליד שלט העץ המסוגנן בכניסה לעיר הדרומית בעולם. נעמדנו זה אחרי זה לצילום על רקע השלט. אנט אחזה במצלמה שלי כדי להנציח את הרגע בשבילי. מגדלת הכבשים הקשוחה הזו לא מצמצה והמשיכה לצלם ביד יציבה, גם כשעלו דמעות אושר בעייני. דונלד ניגש אלי והניח יד על כתפי ואמר בפשטות "הי בחור, עשית זאת. מזל טוב".

זהו, כאן זה באמת נגמר

ירדנו בכביש החוצה את העיר למערבה ועלינו על הדרך המובילה לתוך פארק לה-פאטאייה (La Pataia), שבקצה שלה מסתיימת הדרך הדרומית בעולם. נסיעה איטית הביאה אותנו בסוף 20 ק"מ לקצה שביל עפר מהודק. בדמיוני שמעתי את הפרק השני של הקונצ'רטו לפסנתר מספר 23 של מוצרט. אולי היצירה הכי עצובה המוכרת לי.

שם, ליד שורת עמודי עץ נמוכים, עמד ילד קטן מתולתל ב"מכנסי אתא" קצרים, לרגליו סנדלים תנ"כיות ובידו שקית נדודים בה אולר, קופסת גפרורים, מפוחית, מימיית פלסטיק, זנב עיפרון לעוס ומחברת. הוא הביט לעברי והרים כף יד קטנה לשלום חטוף ומבוייש.

הקונדיטוריה המפורסמת בעיר טולהוין. עושר של מאפים שטרם פגשתי

ירדתי לאט מהאופנוע והתקרבתי אליו. למרות ששפתיו נמתחו לחיוך, בעיניו עמדו דמעות. רציתי ללטף את ראשו הקטן אך כשנגעתי בו, הוא נמוג כמו בועת סבון למליוני רסיסים בכל צבעי הקשת.

שלום יונתן הקטן, ילד מוכה מאשקלון שחלם תמיד לברוח הכי רחוק שאפשר, הפכת חלום למציאות. הגעת! אפשר לחזור. בקצה הכי דרומי של הדרך הסלולה הכי דרומית בעולם - בהגדרה המקובלת - עומד שלט עץ המכריז כי זהו. כאן זה באמת נגמר.

מכאן ועד לאלסקה המרחק הוא 17,848 ק"מ בקו ישר. מד המרחק שלי הראה 38,387 ק"מ, ומונה מספר הימים עמד על 176 מהרגע בו הפעלתי אותם ביציאה מביתה של שירלי, אחותי, בברקלי הסמוכה לסן-פרנסיסקו שבקליפורניה.

נעמדתי עם כל החבורה שהמקרה בחר בה לחלוק איתי רגע חשוב בחיי, לכמה צילומי חובה ולעשר דקות של תהילה. היינו, אופנוע הב.מ.וו ואני, לצוות רוכבי האתגר הדרומיים ביותר בעולם.

לאחר טקס הצילומים, שלפתי מתיק המיכל חמישה ממתקי שוקולד וליקר, אותם קניתי במיוחד בטולהוין, והרמנו אותם באמירת "לחיים". תיירים שהגיעו למקום באוטובוס, הבינו את גודל הרגע, מחאו כפיים וכמה ניגשו להצטלם איתנו.

זהו, נגמר.

טפחנו זה על שכמו של זה בהתרגשות

שהיתי באושואייה יומיים. שכרתי יחד עם ג'ון ואנטון חדר משותף בהוסטל "דרייק", לא רחוק ממרכז העיר ויצאנו להסתובב רגלית ברחובותיה ולחקור את איכות הפאבים האיריים הסמוכים (מעולים).

כמה פעמים ביום טפחנו זה על שכמו של זה בהתרגשות. ברור כי אושואייה, מעבר להיותה עיר סואנת בת יותר מ-60 אלף תושבים, חיה ונושמת תחת הגדרתה כעיר הדרומית בעולם.

באי נאבארינו, בהמשך ארכיפלג ארץ-האש, שוכנת העיירה פוארטו ויליאמס הצ'יליאנית (Puerto Williams), הטוענת לכתר הישוב הדרומי בעולם. זו עיירה שתושביה, רובם ככולם, משפחות אנשי צבא צ'יליאני המשרתים באיזור.

לקח לי יומיים להתאושש ממכת הריפיון, הורטיגו והשיכרון בהם לקיתי. השתדלתי כל הזמן לשאול את עצמי עד כמה התחושות שלי עכשיו, עונות לציפיות שהיו לי מאז אותו יום בו הכרזתי באוזני עצמי, כי אגיע מפרודו-ביי שבצפון אלסקה, לאושואייה על אופנוע.

ניסיתי ברגעים של ריכוז, להיכנס לראש של עצמי אז, לנקודות המבט והמחשבות שהיו לי בטרם יצאתי לדרך, וניסיתי להשוותן מול המציאות התחושתית שהייתי בה עכשיו. לא שיערתי כמה הדברים שונים, אחרים, מטלטלים.

גם שהגעתי לסוף הדרך, שם למטה למטה, הרגשתי הכי גבוה שאפשר. הייתי כחולם. התיישבתי ושלחתי מיילים למשפחה, לחברים ולכל מי שעמד לצידי בהכנות למסע ולאורך הדרך. הרגשתי שזה רגע שכולם חיכו לו: מי בחרדה, ומי בביטחון שהדרך תצלח.

פרידה מאושואייה בשלג חגיגי. הרגשתי הכי גבוה שאפשר

כמו כל תייר מצוי, כיליתי את השעות האחרונות בחנות מזכרות הכי קיטשית, וקניתי כמה שטויות קלות-משקל, כמו סיכות ומדבקות. שלחתי מספר גלויות והתכוננתי לתנועה צפונה, לקטע רכיבה מנהלתי של כ- 3,000 ק"מ, (כמו המרחק בין תל-אביב לרומא) לכיוון בואנוס-איירס, ממנה אני מתכוון לקפל את המסע חזרה הביתה.

מחכה לי עוד דרך ארוכה של סיכום ועיכול. בתוך תוכי, המסע לא יסתיים לעולם. אבל כאן, איפה שהדרך נגמרת, ידעתי כי ההרפתקה של חציית האמריקות על אופנוע, הגיעה לקצה.

בבוקר יום ראשון, השמיני בנובמבר, הוצאתי את האופנוע, המלך הממזר של המסע מחצר האכסנייה, ובסופת שלג שהלכה והתגברה, ארזתי הכל ויצאתי על ציר מספר 3 צפונה.

• בפעם הבאה: סיכום המסע המופלא של יוני באמריקה
  

• לכל הכתבות של "חוצה אמריקות"
  

• לבלוג של יוני