מפת העדיפויות החדשה לא תכלול את התעשייה
חלק מההצהרות שהופרחו בלהט הוויכוח על אזורי העדיפות החדשים מבוסס על בלבול: המפה החדשה מתייחסת להשקעות בחינוך ודיור ולא בתעשייה. אשקלון לא יצאה מהמפה כי לא נכללה בה, ביישובים הערביים ממילא אין תעשייה והמפעלים בהתנחלויות בכלל כותבים על הסחורה שלהם "פתח תקווה"
סדר בבלגאן. המפה החדשה המוצעת לאזורי העדיפות הלאומית - המעוררת סערה ציבורית, כיוון שהיא כוללת גם יישובים ערביים רבים בתוך הקו הירוק וגם התנחלויות בשטחים - לא תשפיע על הגדרת אזורי העדיפות הלאומית לתעשייה, המשמשים לחלוקת מענקים ממרכז ההשקעות.
המפה החדשה תקנה ליישובים המסומנים בה עדיפות בהשקעות בחינוך, דיור ותשתיות בלבד. לא מעט אישים מכובדים הצהירו היום (ה') הצהרות מפוצצות על הנזק שייגרם ממפת העדיפויות החדשה - וחלק מהם ביססו נאום שלם על בלבול פשוט בין המונחים הביורוקרטיים השונים.
הממשלה מחלקת תקציבים לפי סדרי עדיפויות, ואזורים שמקבלים יותר מוגדרים כ"אזורי עדיפות לאומית". הממשלה מחזיקה מפות שונות לתחומים שונים. המענקים שמחולקים לתעשייה ולתיירות באמצעות מרכז ההשקעות בתמ"ת והמסלולים השונים של הטבות במס מחולקים לפי אזורי עדיפות א', הכוללים את מרבית אזורי התעשייה בירושלים, בצפון ובדרום, אזורי ב' הכוללים, למשל, את מרבית המפעלים בחיפה, ומרכז הארץ, שהוא חסר עדיפות. החלוקה לאזורי עדיפות משפיעה על הקריטריונים לסיוע: התמ"ת מעניק למפעלים באזור א' מענק של 24% מההשקעה, באזור ב' -10%, ובמרכז הארץ - כלום. אבל המפה הזאת, כאמור, אינה משתנה.
מה כן משתנה? היא מפת אזורי העדיפות בחלוקת תקציבי חינוך ודיור, שיכללו מעתה גם יישובים ערביים רבים בתוך הקו הירוק, ומאידך - גם את ההתנחלויות המבודדות בשטחים. במפת החינוך והדיור אין אזורי א' וב', והיא אינה כוללת יישובים רבים שמקבלים סיוע בתעשייה, כמו אשקלון.
העובדה הזאת מעמידה באור מביך משהו את הצהרתו של ראש עיריית אשקלון, בני ועקנין, כאילו הממשלה מבטלת את העדיפות הלאומית לאשקלון: אשקלון נחשבת כיום לאזור עדיפות לאומי (חלקה א' וחלקה ב') לצרכי תעשייה בלבד, כך שמבחינתו של ועקנין, דבר לא השתנה.
למנוע מבוכה נוספת לממשלה
יש לציין שמרבית אזורי התעשייה ביישובים הערביים בישראל, ולהבדיל - באזורי התעשייה הישראליים בשטחים, נחשבים גם כיום לאזורי עדיפות לאומית א' לעניין הטבות בתעשייה. העובדה הזאת, שכאמור אינה אמורה להשתנות, מקפלת בתוכה שני אבסורדים. האבסורד בנוגע לערבים הוא שהממשלה יכולה להמשיך להפלות אותם לרעה בלי לשנות את המפה. הסיבה המרכזית לשינוי מפת העדיפויות בנוגע לחינוך ולדיור היא שהמפה הישנה, שפורסמה ב-2006, כללה מעט מדי יישובים ערביים, והממשלה הפסידה בבג"ץ של אזרחים שטענו שמדובר באפלייה לרעה, ונאלצה להוסיף יישובים ערביים למפה החדשה. המבוכה הזאת נחסכת ממנה במפת העדיפויות לתעשייה, כיוון שביישובים הערביים ממילא יש מעט מאוד אזורי תעשייה, והממשלה כבר הכניסה את מרבית הקיימים לאזורי עדיפות א' וב'.
האבסורד בנוגע להתנחלויות הוא שהמפעלים באזורי התעשייה בשטחים אמורים לא להיות קיימים. רוב התוצרת המיוצרת במפעלים הללו - כמו במפעלים בתוך הקו הירוק - מיועדת לייצוא, שלמעלה ממחציתו מיועדים לאירופה, לרשות הפלסטינית ולמדינות ערביות ומוסלמיות.
כל המדינות הללו אינן מוכנות לרכוש סחורות שתוצרתן מיוצרת בשטחים. מפעלים המייצאים לאיחוד האירופי נדרשים לכתוב על הסחורה את שמו המדוייק של היישוב שבו נוצרה, כי האיחוד מעניק פטור ממכס רק לסחורה שיוצרה בתוך הקו הירוק. המפעלים פותרים את הבעייה בדרך הישראבלוף: המוצר יוצא מהמפעל בברקן, אבל על החותמת כתובה כתובת המשרד בפתח תקווה. בייצוא למדינות כמו טורקיה, ירדן או דרום אפריקה מסירים כליל את התווית "Made In Israel", כך שהמפעל ממילא "לא קיים", והיה כזה גם אם היה שוכן בתוך הקו הירוק.
