443 סיבות לפתוח את הכביש

כתושב מודיעין וכמשתמש סדרתי בכביש 443, המחבר את מודיעין עם ירושלים בדרך היעילה ביותר, אני יכול להעיד שמאז שתושבי האזור הפלסטינים הורחקו פיסית מן הכביש, הנסיעה בו הפכה הרבה יותר בטיחותית. לפני הרחקתם הותקפתי אישית פעמיים, כאשר באחת הפעמים הושלך סלע גדול על רכבי שפגע בפגוש הקדמי ופוצץ אותו. יש להניח כי אילו הושלך הסלע שבריר שנייה מאוחר יותר, הוא היה מוטח בשמשה הקדמית ואז, ידוע ומובן לי היטב, לא היה נותר מי שיכתוב שורות אלה. לכן יש להבין את מורת רוחה של מקהלת הנזעקים כנגד פסק דינו של בג"ץ, אשר ציווה על פתיחתו של הכביש גם למי שאינו יהודי.

בין ההצעות להתמודד עם הבעיה יש "לשבח" במיוחד את הרעיונות לספח את הכביש למדינת ישראל, להוציא את הדיון בעניינו מבתי המשפט ולהעבירו לרשויות הצבא, ואפילו להציף את בית המשפט העליון במספר גדול של שופטים חדשים, לאומיים, גאים בציוניותם, שיבטלו את רודנותם של "שופטי השמאל" ויביאו קץ לפסיקותיהם המבישות.

ניתנת האמת להיאמר: אין זה בלתי אפשרי כי פסיקתו של בג"ץ עלולה חס וחלילה לגבות מאתנו מחיר דמים בטווח הקצר. אך לבית המשפט לא הייתה באמת שום ברירה אחרת. מחיר סגירתו של הכביש בפני אוכלוסיית הכפרים שבשני צידיו הוא איום ונורא.

בראש ובראשונה, הוא נורא מההיבט המוסרי. בהעדר עורקי תחבורה חלופיים סבירים, תושבי הכפרים, שרובם המכריע חפים מכל עוון, הופכים לאסירי עולם בתחום מושב צר ומחניק. כיסים מבודדים אלה אינם ערוכים לספק את צרכי עצמם. אין בהם שירותי בריאות, חינוך, משפט וקהילה. הם מאריכים את נתיב וזמן ההגעה לנקודות יעד שמחוץ לאזור הסגור מדקות ספורות לשעות ארוכות, וכך מתהווים קרעים לא רק בין קהילות, אלא גם בין ידיד לידידו, קרוב לקרוביו, יזם לעסקיו, מעסיק למועסקיו, ובקיצור - איש לרעהו.

אם נקודת היעד היא מצילת חיים, למשל חדר מיון בבית חולים מסודר, הרחקתה האפקטיבית של נקודת יעד זו מן התחומים הסגורים עלולה לגבות, ולעיתים מזומנות אכן גובה מחיר בחיי אדם.

גם בהתעלם מן השיקול המוסרי, כפי שאדריכלי "הרפורמה" בבית המשפט העליון ששים ואפילו גאים לעשות, רק יענים הטומנות ראשן בחול יכולות לחשוב כי סגירת הכביש מועילה, אפילו במובן ה"כדאיניקי" והוולגארי ביותר, לחברה בישראל (לנו, לנו, לא להם!).

אנו חיים היום בכפר גלובאלי פתוח, וכל מעשינו גלויים וידועים בעולם. הם מתועדים באינטרנט, בעיתונות הזרה ובאלפי בלוגים פרטיים. בעיני המשקיף האובייקטיבי הזר, כבישים אתניים מצטלמים רע, רע מאוד. גם סגירתן של אוכלוסיות אזרחיות כמעין צעדי מנע קולקטיביים, המופנים באבחה אחת כנגד אשמים וחפים גם יחד, מצטלמת קטסטרופה.

מי שחושב במונחים של "או"ם שמום", מי שמאמין שלא חשוב מה אומרים הגויים אלא רק מה עושים היהודים, יכול לצפצף על דעת הקהל בעולם. אך מי שמבין שגם אנחנו, כמו כיסי האוכלוסין המבודדים משני צידיו של כביש 443, תלויים בעצם קיומנו באחרים; שבלעדיהם אין לנו לא רק תמיכה דיפלומטית וסיוע כספי אלא גם לא ציוד צבאי שדי בו כדי לנצח מלחמות, ולא מקורות אנרגיה, ולא שווקי יצוא או חילופי טכנולוגיה, וגם לא נגישות למעיינות ידע או תרבות, לא כל כך שמח לצפצף ולהתעלם.

המצב הזה פשוט לא יכול להימשך כי הוא רע לנו, והוא ילך ויגבה מחיר שילך ויאמיר ככל שנוקפים הימים, השבועות, החודשים והשנים של כליאה אתנית אינסופית. וכביש 443 איננו יותר ממשל. בעקבותיו גם קיימים וגם מתוכננים כבישים נוספים ליהודים בלבד, ובצידם נתיבי תחבורה איטית, כמעט בלתי אפשרית, לאוכלוסיה המקומית בתחומי השטחים המוחזקים.

האם מישהו באמת מאמין כי מצב זה יכול להתמיד לנצח? שצמד גיבורי החיל ליברמן-איילון יוכל להסביר מדיניות כזו ולשכנע בנחיצותה לא רק בכנס שגרירים ישראליים מפוחדים בירושלים אלא גם לנשיאים ושרי חוץ של מדינות דמוקרטיות עם ציבור בוחרים מגוון ועצמאי בדעותיו?

אכן, החלטתו של בית המשפט בבג"ץ 443 היא אומללה ומסוכנת. אך אומללה ומסוכנת ממנה הייתה יכולה להיות כל החלטה אחרת.

פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, ראש תוכנית התואר השני במשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה