מגדרים את עצמנו לדעת

"זו החלטה אסטרטגית, שתבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל", אמר ראש הממשלה נתניהו כשאימץ את תוכנית מערכת הביטחון להקמת גדר בקטעי גבול עם מצרים. כנותו של ראש הממשלה נובעת מאובדן הבושה הכולל שבו לוקים מנהיגנו: לא עוד איצטלה בטחונית, אלא גזענות ברורה ולא מתנצלת.

אך כנות זו שזורה בכל זאת בכמה אי אמיתות, הראשונה שבהן היא שאין ולו דבר אחד בסגירת הגבול בגדר המתיישב עם ערכי הדמוקרטיה, וזוהי לא ההטעיה היחידה בדבריו של ראש הממשלה.

לדבריו, "ישראל תשאר פתוחה לפליטי חרב", אך בנייתה של גדר מהווה מכשול לכל אותם הנמלטים דרך מצרים לישראל. הגדר לא תבחין בין מי שהינו פליט וסופו שיוכר על ידי ישראל כזכאי למקלט ולמגורים ובין מי שהינו מבריח גבול. מי יבטיח כי במנוסתו של הפליט מחייל מצרי המצווה לירות בו לא תהווה הגדר את ההבדל – כמה שניות – בין חיים למוות? מדוע לא ליצור מרחב בטוח בשטח ישראל אליו יוכלו להימלט פליטים?

עוד טען נתניהו שישראל "לא תיתן להשתמש בגבולותיה כדי להציף אותה בעובדים זרים בלתי חוקיים". רוב מהגרי העבודה המגיעים לישראל מגיעים עם רשיון ומאבדים אותו בשל צורות העסקה המפרות את זכויותיהם. כנגד זה לא יעשו נתניהו וישי דבר, משום שהמדינה, חברות כוח האדם ובעלי אינטרס גוזרים קופון על יבוא וגירוש אותם מהגרים, במה שמוכר זה מכבר כמדיניות ה"דלת המסתובבת".

הטעיה נוספת של ראש הממשלה היתה כשטען כי "מדובר בפצצת זמן חברתית מתקתקת". אך אותם פליטים הבורחים מסודאן ואריתראה מגיעים אלינו לאחר שעברו טראומות קשות, הם ראו את בני משפחותיהם נרצחים לנגד עיניהם, חלקם עברו אונס והתעללות אם בארץ מוצאם ואם בדרכם לישראל. הם זקוקים לשיקום נפשי (אולי הכסף של הגדר יכול היה להיות מושקע בסיוע להם?) לפני שיוכלו לעבוד ולהסתגל לחיים בישראל. ללא שיקום הם ימשיכו להידחק לשולי החברה שלא באשמתם. להגדיר אותם כאשמים, כפצצה המתקתקת, דימוי פסול המשמש מצדיקי עינויים למיניהם, זוהי חרפה במדינה שאמורה לדאוג לפליטים.

בהמשך הוסבר: "ראש הממשלה מבקש לבצע טיפול רב מערכתי בבעיה". אולם, אילו היתה ממשלת ישראל מבקשת לטפל באתגר קליטת הפליטים באופן מערכתי, היא היתה בוחנת את הצדדים המוסריים ואופיה של המדינה בטרם הגיעה להכרעה זו או אחרת. מובן מאליו – גם אם לא רצוי – שצבא ומשטרה שמשימתם ביטחון, ידרשו סגירות מוחלטת ויעלו הצעות לגדרות, אמצעים אלקטרונים וכוח אדם. אך מפוליטיקאים היינו מצפים לראייה ארוכת טווח, לחזון ובניית יחסי שכנות שייתרו את הצורך בגדרות. מהם היינו מצפים לזכור כי מדינת ישראל היתה בין יוזמות האמנה הבינלאומית להגנה על זכויות פליטים, ומן הראוי שתזכור כי כשאנו אומרים "לא עוד" אנו מתכוונים לצו המוסרי להגן על פליט באשר הוא פליט ללא קשר לדתו או מוצאו.

"בטרם אבנה גדר", כתב רוברט פרוסט ותרגמה עדנה אולמן-מרגלית, "ארצה לשאול מה אכתר בה ומה אדיר ממנה, ולמי אני עלול לגרום כאב". אך אצלנו קודם בונים אחר כך חושבים. אולי אין להתפלא על כך שישראל מסתגרת בהגדרה היהודית בלבד ונוטשת את המסר והמוסר האוניברסלי. אמביוולנטיות זו הרי מלווה אותנו מראשית, כאשר איננו מסתכלים ביושר על בעיית הפליטים ברמה הבינלאומית משום שאנו חוששים להביט ביושר על בעיית הפליטות הפלסטינים. וכך נמשיך לדבר במשפטים הסותרים את עצמם ונסתתר מאחורי גדרות שיפרידו "ביננו" לבין "האחר".

זוהי התפיסה המערכתית המאפיינת היום את החזון הישראלי, והיא שולטת בבטון ובמלט מגדר ההפרדה ועד חומות הווילות על חופה של יפו, או חומת ההפרדה בין אור עקיבא לקיסריה. כן, אנו מרגישים בטוחים מאחורי הגדר ומשקיעים בה יותר משאנו משקיעים בילדינו (חינוך) ובחיינו (בריאות), ותוך כדי בנייתה לא שמנו לב שאת עצמנו אנו מגדרים, ואת האופק שלנו אנו חוסמים.