מארק טוויין ומסע ההלוויה הגדול לארץ הקודש

לכאורה, קשה להבין מדוע ספר המסע של מארק טוויין, "סיור צליינים בחו"ל", על אודות ארץ ישראל כל כך הצליח מאחר שהיו קוראים שנחרדו מכך שטוויין שלח את חציו ההומוריסטיים לכתבי הקודש ולטקסים הדתיים נוצריים.

ואולם טוויין הילך על החבל הדק שבין אמונה לכפירה, ובכך חסך לעצמו נידוי דתי. הצלחתו של הספר נבעה ככל הנראה מכך שהוא אישר תפיסה לאומית שאמריקנים רבים החזיקו בה בסוף המאה ה-19. טוויין הציג את אגן הים התיכון, שארץ הקודש הייתה רק חלק ממנו, כערש הציוויליזציה, אך לא פחות חשוב מכך כמגלם את ניוונה או גסיסתה של הציוויליזציה.

הצגה זו חיזקה אמונה פטריוטית אמריקנית שגרסה כי אמריקה היא העולם החדש, חלוץ הקדמה שיחליף את העולם הישן, הגוסס והמתנוון. עם זאת, הצלחת הספר לא נבעה רק מחיזוק רגש פטריוטי אמריקני אלא גם בשל סגנון ההומור שלו שהתאים לתיירות מסוג חדש.

כנסיית הבשורה בנצרת (ציור: דיוויד רוברטס)

היו אלה בני המעמד הבינוני-גבוה ששגשגו לאחר שעברו את כור ההיתוך של מלחמת האזרחים, והם יצאו למסע מתוך סקרנות ותחושת עליונות ולאו דווקא למען חיזוק רגשות דתיים. תיירות מהסוג הזה הפכה למעין מגפה בשלושת הדורות שלאחר יציאת הספר, והתייחסה לספר זה כאל מדריך תיירותי חדש.

כך הציג טוויין בהומור האופייני לו כיצד הם התגאו בארץ מוצאם: "דאגנו תמיד להבהיר היטב שאנחנו אמריקנים - אמריקנים! כאשר התברר לנו שזרים אחרים ידעו שזוהי רק פרובינציה נידחת אי שם הנמצאת לאחרונה במלחמה עם מישהו, ריחמנו על בורות העולם הישן, אך לא המעטנו כהוא זה בחשיבותנו... אנשים נעצו בנו עיניים בכל מקום ואנחנו נעצנו עיניים בהם. על פי רוב הצלחנו לגרום להם להרגיש קטנים מאוד, אפסים, לפני שסיימנו את עניינינו אתם, מפני שהנחתנו עליהם את עצמת גדולתה של אמריקה עד שהכרענו אותם".

יחד עם זאת דואג טוויין להוסיף קריצת עין על הדרך שבה הם ככל הנראה נראו בעיני המקומיים: "שוטטנו ברחבי ארץ הקודש, מהבניאס עד ירושלים וים המלח, תהלוכה מוזרה של עולי רגל כבדי ראש, לבושים בגדים ססגוניים ומרכיבים משקפי שמש, מנמנמים בצל שמשיות כחולות ורוכבים על עדר סוסים, גמלים וחמורים".

העיר נצרת וסביבתה, 1855 (ציור: וויליאם הולמן האנט)

המתח שבין ארץ הקודש לבין ארצות הברית

מארק טוויין השווה כמו קודמיו בין הסיפורים שעליהם גדל לבין המציאות המאכזבת שאותה הוא מצא. אולם המתח אצלו אינו בין עבר להווה של ארץ הקודש אלא בין ארץ הקודש לבין ארצות הברית.

טוויין הדגיש את ממדיה הקטנים של ארץ ישראל ואתריה בהשוואה לארצות הברית, ובכך הפחית את ערכה בעיני קוראיו האמריקנים: "כל רוחבה של ארץ ישראל הוא בין ארבעים לשישים מיל. את מדינת מיזורי ניתן לחלק לשלוש ארצות ישראל, ועדיין יישאר עודף שטח שיספיק לחלקה של ארץ רביעית - ואולי לכולה".

כמו כן הוא השווה את יופיו של הנוף מבחינת ירק וצבע כששוב מן הסתם הנוף בארצות הברית נראה טוב יותר: "ים הגליל המהולל קטן מאגם טאהו - ומגיע בקושי לשני שלישים מגודלו, ובכל הנוגע ליופי, ההשוואה בין ים זה לאגם טאהו כמוה כניסיון לדמות קו אורך גאוגרפי לקשת בענן. מימיה העכורים של שלולית בינונית זו אינם מספקים אפילו רמז קלוש לצלילותם הזוהרת של מי טאהו; גבעות נמוכות, קירחות וצהבהבות אלו של סלעים וחול, הנטולות כל ממד של עומק, אינן מזכירות את הפסגות הנישאות החובקות את אגם טאהו סביב סביב כחומה".

אגם טאהו בארצות הברית, אותו השווה טוויין לכנרת

הספר של טוויין הפך עבור אותם תיירים חדשים לספר ההדרכה הלא פורמלי לאמריקנים בארץ הקודש יחד עם התנ"ך. דוגמה טובה לכך היא הקטע הסאטירי על בכיו המוגזם על הקבר של האדם הראשון (נמצא בתוך כנסיית הקבר), שהפך לאחד הקטעים הידועים ביותר בספר:

"קבר אדם הראשון! כמה נוגע ללב, דווקא כאן, בארץ נוכרייה, הרחק מהבית ומכל ידידיי הדואגים לשלומי, לגלות את קברו של שאר בשרי. אמת קרוב-רחוק, ועם זאת קרוב. האינסטינקט הטבעי שאינו שוגה לעולם רטט בפעימות היכרות. מעיין הדמעות של הבן הנאמן לאביו געש עד עמקי מעמקיו, ונתתי פורקן לסערת רגשותיי. נשענתי על העמוד ופרצתי בבכי. אין זו בושה בעיניי להתייפח על קברו של קרוב משפחתי האומלל שמת... כורע תחת נטל צער ואכזבה, מת האיש לפני שנולדתי - ששת אלפים אביבים קצרים טרם לידתי".

אף על פי שהקטע הוא סאטירי באופן בולט, טוויין התלונן שיותר מדיי קוראים האמינו שהוא אכן באמת בכה שם. תיירים אמריקנים ללא ספור הגיעו לאחר צאתו של הספר אל קברו של האדם הראשון. אולם הפעם מטרת הביקור לא הייתה לראות את המקום הקדוש אלא לראות את המקום שבו טוויין לכאורה בכה. במקרה זה הפך טוויין למקור סמכות ששינה אתר מקודש לאטרקציה תיירותית מודרנית.

קפלת הצליבה בכנסיית הקבר (ציור: דיוויד רוברטס)

טוויין שמח לאידם של חבריו למסע

התיירים האמריקנים הסתכלו על ארץ הקודש מזווית צרכנית, ועל כן הם השתוקקו לאסוף כמה שיותר מזכרות הביתה. הם חזרו ממסע בארץ הקודש עם בקבוקי מים מהירדן ומים המלח ועם אבנים או מזכרות אחרות ממקומות קדושים. טוויין גיחך על ההתנהגות הזאת בחן האופייני לו: "עולי הרגל, כדרכם בקודש, בזזו בקדחתנות פיסות למזכרת מקיר החזית, ואחר כך יצאנו לדרך".

במקום אחר הוא שמח לאידם של חבריו למסע, שהחליטו דווקא לוותר על אטרקציה תיירותית רק בגלל המחיר. תחילה הוא תיאר את כמיהתם לחוות בארץ הקודש קטעים מסיפור חייו של ישו, כמו הפלגה במי הכינרת. אולם כשהם מגיעים לרגע האמת שבו מגיעה הספינה ורוצה לקחת אותם, או אז המחיר הנדרש נראה להם גבוה מדיי.

במהלך ההתמקחות על המחיר הספינה עוזבת אותם והם נשארים על החוף כשתאוותם בידם: "שמונה יצורים שמוטי כרבולת ניצבו על החוף - הו, תארו לעצמכם! וזה - כל זה - אחרי אותה אקסטזה מידבקת! הו, איזה סוף, בושה וחרפה, לאחר התרברבות נלעגת כל כך!".

עיקול של נהר הירדן (ציור: דיוויד רוברטס)

בכל צחוק יש טיפה של אמת, ונדמה לי כי ניתן להזדהות גם עם אותם תיירים, כי מי מאתנו לא ויתר פעם על איזו אטרקציה תיירותית בחו"ל כשגילה שהמחיר הנדרש אינו לרוחו. ייתכן שדווקא בקטעים האלה, המתארים בהומור חביב את תרבות התיירות המודרנית, טמון ההסבר להצלחתו של הספר הזה גם מחוץ לארצות הברית. לגלוגו של טוויין על כמיהתם של חבריו למסע לשוט בכינרת כמו ישו מעלה את השאלה מה היה בעצם יחסו לדת הנוצרית.

יחסו האמביוולנטי של מארק טוויין לדת הנוצרית

אף על פי שמארק טוויין גילה ספקנות בנוגע לאיתורם של האתרים המקודשים לנצרות, הוא עדיין לא היה כופר אלא נוצרי פרוטסטנטי מהעולם החדש שהאמין בישו. ניתן לראות את ספקנותו ואמונתו המשולבות יחדיו מתיאור ביקורו בכנסיית הקבר, שהיא האתר החשוב ביותר בירושלים עבור הנוצרים מכל העדות:

"כשאתה נכנס לכנסיית הקבר הקדוש, אתה רוצה לראות תחילה את הקבר עצמו, וזה כמעט הדבר הראשון שאתה אכן רואה. הדבר השני שאתה משתוקק מאוד לראות הוא המקום שבו נצלב המושיע, אך אותו מציגים בפניך אחרון. זוהי גולת הכותרת ותפארתה של הכנסייה. כבד ראש ומהורהר אתה ניצב בכוך הקטן של הגואל - לא תוכל להימצא בהלך רוח אחר במקום כזה - אך אין בך שמץ אמונה שאדוננו אכן שכב בקבר קטנטן זה אי פעם, ולכן מעיבה מחשבת ספק זו על התעניינותך בו".

באותה נשימה דואג טוויין להדגיש שפקפוקיו הם בנוגע לקבורה אך לא בנוגע לכך שישו אכן נצלב במקום זה: "מקום הצליבה משפיע עליך אחרת. אתה מאמין באמונה שלמה שאתה מתבונן במקום שבו הקריב המושיע את חייו".

הכניסה לכנסיית הקבר, 1818 (ציור: פורובין)

ייתכן שיחסו האמביוולנטי לנצרות אפשר לו לא להיות מוקצה על ידי המוסדות הכנסייתיים, וכך גם סלל בעקיפין את הדרך לפופולריות העצומה שספרו זכה לה. לעומת זאת, יחסו לילידי המקום לא היה אמביוולנטי כלל, והוא התבטא בהומור של זלזול, גזענות ואף וולגריות. זאת בניגוד לבני לווייתו למסע שראו בהם תזכורת נעימה לדמויות שעליהן קראו בתנ"ך או בברית החדשה.

בנצרת, למשל, דמיינו חבריו למסע לראות את היופי המלכותי של המדונה בפני נערה מקומית, אולם בעיניו נראו כל הנערות מכוערות. ובהומור יותר וולגרי הוא כותב: "נופי המזרח נראים במיטבם בתחריטי פלדה, אך לא אתפעל עוד מתמונת מלכת שבא המבקרת אצל שלמה המלך. אומר ביני לביני, את נראית נפלא, גברתי, אך רגלייך מלוכלכות ואת מסריחה כגמל".

בני ישראל מתקופת התנ"ך והערבים בני זמנו נראו לו זהים

טוויין, כמו חבריו למסע, לא הבחין כלל בין בני ישראל מתקופת התנ"ך לבין הערבים בני זמנו שנראו לו זהים. דמויות הרועים הבדווים על עדריהם וגלימותיהם הארוכות הפעימו את לבם של אלפי צליינים נוצרים שחיפשו ומצאו בהם את בני דמותם של גיבורי הברית הישנה.

מארק טוויין התחיל בתיאור המקובל שלהם: "הם היו בדווים גבוהים, שריריים בעלי עור כהה מאוד וזקנים שחורים כפחם. היו להם שפתיים מוצקות, עיניים נועזות והליכות שיש בהן הדרת מלכות". אולם המשכה של הפסקה מציג את דמותם באור שלילי על רקע סיפור יוסף וכותנת הפסים התנ"כי: "נדמה לי שלא אטעה אם אומר שהגברים הללו היו מוכרים את אחיהם הצעירים, אם הייתה להם הזדמנות לעשות זאת. מנהגיהם, הרגליהם, לבושם, עיסוקם ועקרונות המוסר המפוקפקים שלהם אינם שונים מאלו של אבות אבותיהם הקדמונים".

בהזדמנות זו עוקץ טוויין לא רק את דמותם העכשווית אלא גם את הדמויות התנ"כיות. במקום אחר הופך ההומור שלו לוולגרי ונמוך יותר: "המשכנו בדרכנו ועצרנו ליד מעיין הבתולה. אך המים לא היו טובים ולא יכולנו למצוא מנוח בשל גדוד הילדים, הילדות והקבצנים שרדפו אחרינו כל הזמן בבקשות בקשיש. מורה הדרך ביקש מאתנו לתת להם נדבה ועשינו זאת. אך כאשר הוא אמר לנו אחר כך שהם גוועים ברעב, לא יכולנו שלא לחוש שחטאנו חטא גדול בכך שהצבנו מכשול בדרכם להשלמת משימה נעלה כל כך. ניסינו להשיב את כספנו, אך ללא הועיל".

סצנת רחוב ביפו - ציור של הצייר הגרמני גוסטב באורינפיינד, 1890

מפתיע, אך היהודים לא הופיעו בהבלטה בספרו של טוויין והוא לא כתב כמעט דבר על יהודי ירושלים, למרות העובדה שמספרם שם היה רב יותר משל הערבים או משל הנוצרים.

סוף המסע

לאחר כל האכזבות שמארק טוויין ספג בארץ ישראל: הנוף הצחיח, החום המעיק, המפגש עם המקומיים והשהות האינטנסיבית עם חבריו לדרך, לא פלא שהוא ציפה לסיים את המסע.

סיכומו את המסע לא רק שאינו עושה חסד של רגע אחרון אלא מגיע לשיא השמצתי חדש כאשר הוא סותם סופית את הגולל על ארץ ישראל: "כותרת הפרסום של המסע, מסע התענוגות הגדול לארץ הקודש, מוליכה שולל. מוטב לקרוא לו מסע ההלוויה הגדול לארץ הקודש".

סיכום המסע לא עושה חסד עם הארץ. הר תבור (ציור: דיוויד רוברטס)

מציטוט זה ניתן להבין שהכותרת שנבחרה לתרגום העברי של הספר "מסע תענוגות לארץ הקודש" החמיצה את מחשבותיו האמיתיות על מקום זה. טוויין לא הסתיר כמובן את שמחתו כאשר הגיע לחוף יפו וראה את הספינה שחיכתה לקחת אותם הביתה: "ירדנו מסוסינו בפעם האחרונה, ולא הרחק מהחוף ראינו את האנייה עוגנת בים! צירפתי כאן סימן קריאה, מפני שהתרגשנו מאוד למראה האנייה. מסע העלייה לרגל הגיע לקצו, ומשום מה שמחנו כל כך".

לאמיתו של דבר, הלקח עבור טוויין ממסעו הוא שאין מקום טוב יותר מאשר הבית בארצות הברית.

• הכתבה פורסמה בגיליון ינואר של הירחון "טבע הדברים"
  

• לקבלת הצעה להטבות מיוחדות