די לטשטוש

אם יש משהו טרנדי זה להספיד את השמאל הישראלי; להגיד שהוא דעך לגמרי, התמוסס, לא קיים, ויותר מכך - לא רלבנטי. כל זה אולי נכון לגבי הזירה הפוליטית אבל בזירה הספרותית מתברר שהוא מתעקש להשמיע את קולו.

"אל תגידו בגת - הנכבה הפלסטינית בשירה העברית, 1958-1948" (הוצאת "סדק") היא אסופה של שירה עברית שנכתבה בין החודשים ינואר 1948 ודצמבר 1958 ובשירים המופיעים בה נוכחות עקבות הנכבה הפלסטינית. זהו פרי מחקר ארכיוני ארוך ומקיף, שבמהלכו נבדקו ספרי שירה ועיתונות עברית מה-30 בנובמבר 1947 ועד סוף 1958. על העבודה אמון היה פרופ' חנן חבר, עם עזרה רצינית של מורן בנית, מתי שמואלוף, איימן סיכסק ותומר גרדי.

יום הנכבה. עקבות בשירה העברית (צילום: AFP)

חבר, יליד 1953, פרסם כבר מספר רב של מחקרים וספרים, רבים מהם בנושאים שמשיקים לספרות ופוליטיקה. הוא היה פעיל בתנועת "יש גבול" וייסד עם עדי אופיר את "השנה ה-21", תנועת המחאה נגד הכיבוש. כיום, מלבד האוניברסיטה, הוא גם עורך סדרת סיפורת בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

אז מה גורם לראש בית הספר לספרויות באוניברסיטה העברית, לקום יום אחד ודווקא בתקופה זו ולהחליט שזה יהיה הפרויקט הבא שלו? "יותר ויותר חודרת ההכרה בישראל שלא יכון שלום בינינו ובין הפלסטינים, אם לא נכיר באסון הנורא שהמטנו עליהם ב-48'", אומר חבר. 

"לא מדובר רק בגירושים ופשעי המלחמה אלא יותר מכל בעובדה שישראל מנעה מהם לחזור למקומותיהם

לאחר תום הקרבות. זה מנוגד לצדק ולזכויות הבסיסיות ועד שבישראל לא תהיה הכרה עמוקה וקבלת אחריות, לא יכון פה שלום. חשבתי שזה יהיה נכון לחזור בזמן לעשור הראשון של המדינה ולבחון את שאלת ההכרה הזאת, נפתוליה והתהפוכותיה, באמצעות השירה שהיא אחד אמצעי הביטוי העדינים ביותר של התרבות העברית".

לפי המשורר והעורך מתי שמואלוף יש יותר מסיבה אחת לקום ולייצר ספר שכזה: "קודם כל לייצר אתיקה ומעשה מוסרי בתוך עולם הספרות והתרבות. סיבה שנייה היא לנסות להגדיר מחדש את היחסים בין הפוליטי לתרבותי, כלומר לראות את היחס בין פשעים מדינתיים לבין כתיבת שירה. והסיבה השלישית היא חקירת העבר - היא לא רק מגדירה את ההווה ומכוננת אותו, אלא גם מתווה יחסים תרבותיים עתידיים בין היהודים והערבים בישראל".

מכירים בנכבה, אבל לא בפלסטיני

לפי איימן סיכסק, עיתונאי, מבקר ספרותי וסופר, כתיבה היא אולי האמצעי האמנותי המשמעותי ביותר שבאמצעותו טראומות לאומיות משתמרות, ובמקרים מסוימים גם נמחקות. "אותי עניין לבדוק איך השירה העברית התמודדה כבר אז עם הטראומה שגם היום ההכרה הרשמית בה שנויה במחלוקת", הוא אומר.

"אפשר למעשה לראות באסופה איך בחלק מהמקרים השירה הזאת מוחקת את הנכבה, ובו בזמן מתייחסת אליה. אנחנו רואים בתים נטושים אבל לא את מי שאיכלס אותם קודם לכן, קוראים על עצים ושדות ופרדסים אבל לא על מי ששתל אותם. המרחב הגיאוגרפי שנותר אחרי הנכבה הוא הגיבור, ולא האנשים שגורשו. אפשר לומר שהשירה העברית בעשור שסקרנו מכירה בנכבה הפלסטינית, אבל את הפלסטיני עצמו היא מוחקת".

סיכסק. קוראים על עצים אבל לא על מי ששתל אותם (צילום: ארכיון פרטי)

מלבד השירים, האסופה כוללת גם עדויות של פלסטינים ופלסטיניות שחיו בפלסטין של לפני 1948, המספרים בגוף ראשון אודות חייהם, הגירוש והחיים שלאחריו. רבים מהשירים באסופה לא פורסמו שוב לאחר הופעתם הראשונה בעיתונות העברית, ויש ביניהם שירים של נתן אלתרמן, לאה גולדברג, דן פגיס, אבות ישורון ועוד.

עבור מי הספר בעצם מיועד? מי מהישראלים רוצה לקרוא על הנכבה?

חבר: "אני חושב ששאלת האחריות היא מרכזית לכל חברה ושדווקא מי שרואה עצמו חלק בלתי נפרד מהחברה חייב זאת לעצמו. דווקא אנשים צעירים שואלים את עצמם איך התגלגלנו למה שקורה סביבנו היום, ומבקשים להבין את שורשי המצב שבו אנו שולטים בפלסטינים, גוזלים את אדמותיהם ומטילים הסגר על עזה".

צריך לקחת אחריות

חבר רואה בשאלת האחריות דבר קריטי: "כדי לברר את אחריותך לעוול מוסרי, אתה רוצה להבין איך ואם בכלל הדורות הקודמים שהיו סמוכים בזמן לנכבה התמודדו עם השאלה הזאת. דווקא בגלל השפל העמוק שבו מצויים יחסינו עם הפלסטינים אנשים זקוקים, ורוצים אולי יותר מתמיד, להבין ולהכיר את הנכבה".

אתה לא מרגיש במידה מסוימת שאתה מדבר לקיר, לפחות לפי מצב מחנה השמאל?

"מחנה השלום, ומה שמוכנה שמאל, מצוי בדרך ללא מוצא. הסיבה לכך היא - כפי שכותב על כך יהודה שנהב בספרו 'מלכדות הקו הירוק' שיראה אור בקרוב - שהם מוחקים את שאלת 1948 ומתרכזים בתוצאותיה של מלחמת 1967. זה ברור לי שהפרויקט הציוני של מדינת לאום יהודית דמוקרטית נכשל, ואנחנו מנהלים למעשה משטר אפרטהייד שכדרכם של משטרים כאלה סופו ברור.

חבר. השמאל בדרך ללא מוצא (צילום: ארכיון משפחתי)

"השמאל הציוני דבק עדיין בפתרון של שתי מדינות שהוא לא ישים וחסר תקווה. הבסיס הפוליטי לתצורה המדינית היהודית הרצויה נעוץ בזהות של משתתפיה. כל זמן שהזהות היהודית תשלול את הזהות הפלסטינית ותתייחס אליה כאל אחר אולטימטיבי, שהפתרון לקיום איתו הוא משטר של הפרדה, לא יפתר הסכסוך".

אז מה צריך לעשות אם כך?

"צריך להגדיר מחדש את מטרות השלום, לוותר על פתרון שתי המדינות ולחתור למסגרת דו-לאומית, ואז יש סיכוי שמחנה השלום והשמאל יתעורר. לא לשלול את האחר. זה בולט במיוחד בשירתו של אבות ישורון שהבין לעומק שאין כל דרך להכיר בטראומה היהודית של השואה מבלי להכיר את הטראומה הפלסטינית של הנכבה. צריך להעמיד את שתי הטראומות, היהודית והפלסטינית, זו לצד זו וזו עם זו, מבלי לנהל פנקסנות של מי הטראומה נוראית יותר".

מטוביה ועד אלתרמן

לא בכדי חבר מזכיר את ישורון, כנראה הדמות הבולטת ביותר באנתולוגיה. אבל במהלך מסע החקר התגלו עוד דברים, כמו למשל שהתגובה השירית הראשונה על הנכבה היתה של ש. טוביה (טוביה שלונסקי), שכאיש צעיר יכול היה להגיב בזמן ובמקום, מה שהיה קשה ביותר למשוררים אחרים וותיקים. בנוסף לכך התגלו תגובות שנשכחו של משוררים קומוניסטיים כמו מרדכי אבי שאול, חיה קדמון וכמובן אלכסנדר פן.

עוד התמודדות מרתקת היא של נתן אלתרמן, שהיה אז במעמד של משורר לאומי ולא חשש מלמחות ולהגיב. עם זאת קריאה דקדקנית בשיריו מאותה תקופה, במיוחד בשיר "על זאת", אותו כתב על הטבח בלוד, חושפת גם את מוגבלות תגובתו שהיא עדות לקושי הגדול של עמדה ציונית להתמודד עם הנכבה.

והספרות היום מנותקת, לא מוסרית מספיק? לא פוליטית?

"אני חושב שבגלל הסיטואציה הפוסט-לאומית שבה אנו שרויים, חלקים ניכרים מהספרות שנכתבת היום מתרחקת מהעמדה המוסרית שהיא טיפוסית לספרות לאומית. התוצאה המרכזית לכך היא שספרות קאנונית נכתבת ונקראת כספרות פופולרית, שמטשטשת את העימות הקבוע של הסופר הלאומי עם קוראיו.

"עם זאת, יש סופרים כמו רונית מטלון למשל, שעוסקים הרבה בפרובלמטיזציה של שאלת הזהות הישראלית ובכך מציבים עמדה פוליטית אפקטיבית ביותר ביחס לשורשי הקיום שלנו כאן. גם בשירה קם דור צעיר של משוררים שמפרק מהיסוד את עצם העמדה המוסרית הלאומית, וזאת מתוך הבנה עמוקה שהעמדה המוסרית המסורתית הזאת היא כמעט בלתי אפשרית היום".

אתה מאמין שהספר מסוגל לחולל שינוי, אפילו קטן?

"אני מאוד מקווה שהספר הזה יקח אנשים, במיוחד צעירים, למסע אל נבכי התודעה הישראלית והתמודדותה עם הנכבה. אני מאמין שהחזרה ל-48' יכולה לשנות את המחשבה הפוליטית בישראל ואולי לפתוח פתח לאלטרנטיבה פוליטית ורוחנית".