רק בלי התחייבות מוסרית

בספרה "דוקטרינת ההלם", מתארת נעמי קליין כיצד מנוצלים משברים הומניטאריים ומלחמות ברחבי העולם לשינוי הסדרים ממשליים, כלכליים וחברתיים לכיוון של כלכלה ניאו-ליברלית: תאגידים גדולים וממשלות חזקות, בעיקר ממשלת ארה"ב, נוהגים לנצל את ההלם והבלבול, ובכיסוי של שיקום מתאימים את המערכות המקומיות לגירסה חסרת-הרחמים של השוק החופשי ולרווחיהם, על-חשבון הנפגעים באותם איזורים.

המשבר בהאיטי מזכיר לנו שלישראל יש "דוקטרינת הלם" משלה: היא מסתערת על איזורי אסון בעולם והופכת אותם לזירות של הצדקה מוסרית – בזמן שבמציאות היומיומית אנו מנהיגים מדיניות אנטי-הומנית, המנוגדת למצג השווא של "המלאכים במדים".

בהאיטי הגיעה הדוקטרינה הישראלית לשיא של צביעות: המצילים מרוחים על שערי העיתונים, שר הרווחה אף ממליץ לאמץ משם כמה עשרות יתומים, אך במקביל הקואליציה מובילה קמפיין תקשורתי נרחב לקראת ישיבת ועדת-הפנים שתדון בהצעת-חוק הסוגרת את שערי ישראל באופן מוחלט בפני פליטים ומבקשי מקלט.

ממשלת ישראל מסרבת להצעת ארגוני הסיוע לפליטים לדיון כולל במדיניות ההגירה ולקביעת קריטריונים למעמד של פליטות. "מדינת העם היהודי", זה שאוהב לחשוב על עצמו כמוסרי בעמים, אינה מוצאת מקום לפליטים לא יהודים. ובהיעדר הגדרה חוקית, הופך כל מי שמנסה להיכנס לישראל והוא פליט – ממלחמה, רצח עם או מגיפת רעב – לעבריין, "מסתנן", ועונשו בין חמש לעשר שנות מאסר. אלא אם כן הובא כמובן על-ידי רב-סרן מוּסק במבצע מתוקשר; אז אולי "ניתֵן לו".

הממשלה מפחידה את הציבור: שני מיליון פליטים מחכים להגיע; הם מוסלמים, הם טרוריסטים; יגזלו את מקומות העבודה של הישראלים ואת קצבאותיהם.

כמה צביעות, כמה שקרים: לפי נתוני נציבות הפליטים של האו"ם, בישראל כ-17,500 פליטים ומבקשי מקלט. במצרים יש כ-41,000 מבקשי מקלט נוספים, מתוכם לפי ההערכה כ-20 אלף מעוניינים להגיע לישראל, אך עדיין צריכים לשאת בעלויות כבדות ובסיכון שבחציית השטח המצרי והגבול. באריתריאה ובסודאן מאות-אלפים נוספים – רחוקים עדיין, גם להם אין המשאבים הדרושים, וקיומם רק ממחיש את הצורך בקביעת מדיניות. בינתיים, בסמוך לגבולנו, המספרים קטנים בהרבה מהמתואר. 

ניצול קשיי הפרנסה של הישראלים

בהצעת החוק עצמה נכתב כי "לגבי מרבית המסתננים לישראל בשנים האחרונות, נמצא כי לא היה רקע בטחוני להסתננותם". אך אם לדייק, עד כה לא הוגש אף כתב אישום נגד פליט כלשהו בעבירות ביטחוניות. מול ההאשמות הזדוניות אף הוגשו מספר תביעות דיבה.

ממשלת ישראל הנוכחית אחראית להכנסת המספר הגדול ביותר של מהגרי-עבודה לארץ מאז ומעולם. טענת גזל מקומות העבודה על-ידי פליטי אסון, היא לכן ניצול מנוּול של קשיי הפרנסה של רבים מהישראלים.

ומה לגבי המסייעים? מי שנותנים שמיכה, מקום לינה, טיפול רפואי, ייצוג משפטי? הם זוכים כמובן לתהילה רק אם הם לובשי מדים ששופכים את לבם השותת בפני אנשי יחסי-הציבור של דובר צה"ל. אך כשמדובר באנשי ארגוני הסיוע לפליטים, הצעת החוק קובעת שעונשם יהיה "כעונש שנקבע בשל ביצועה העיקרי של העבירה". הרי לכם עבירה חדשה בספר החוקים של מדינת ישראל – סיוע לפליט במצוקה.

במקום להתייצב לצד עמיתיהם בארגוני הסיוע, מתמרקים אנשי משלחת ההצלה הישראלית באבק האי המרוחק. על כל שער בעיתון שעליו חייל ישראלי עם ילדה שהציל, עוברים במרפאות האִרגונים מאות חולות וחולים. על כל שעה של קציני יחסי הציבור שלנו בהאיטי, נרשמות עשרות שעות של מתנדבים ומתנדבות שאוספים שמיכות, מחלקים אוכל, ומבלים עם ילדי הפליטים. הפטריוטים האלה מְתחזקים את הנשמה הקולקטיבית שלנו באופן שוטף, כשאין לישראל הרשמית אסון לחסות בצילו. זה חטאם, והעונש – בדרך.

כשבוחנים את מדיניות ישראל בעניין הפליטים, מצטיירת התנהלותה באיזורי אסון כקניבליזם מוסרי. מאז 1951 הכירה ישראל ב-170 איש בלבד (!) כפליטים על פי אמנת האו"ם. התנהלות זו שומטת את הקרקע תחת כמה מטענות הקיום השגורות ביותר בפי ישראלים רבים, ובוודאי בפי ליברמן-ברק-נתניהו: המדינה שמאשימה את כל העולם על שסירב לקלוט פליטים יהודים בתקופת השואה; המדינה שרואה לעצמה סמכות מוסרית לציין מי הם "חסידי אומות עולם", שסייעו לפליטי מלחמה ורצח-עם והסתכנו בכך ברדיפות השלטון; המדינה שהצידוק המיידי להקמתה היה השואה, רצח-העם בבניה ובנותיה – אם יחוקק החוק, תמָּצֵא אותה מדינה סוגרת שעריה בפני פליטים; כולאת את המסייעים להם; ומתכחשת (שוב) לאסונותיהם של עמי העולם – אלא אם כן אין הם כרוכים בהתחייבות מוסרית ממשית. אז נבוא, בשמחה! נחפור קצת, נבכה, נשמח ונצטלם – זה עושה לנו רק טוב.

נעם הופשטטר, דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטה העברית