נטעתם עץ ביער, אבל מה עם העצים בשכונה?

אילן גולדשטיין אוהב עצים. הוא כל כך אוהב עצים, שהוא חושב שלא צריך לטעת יותר, אלא לחבק ולשמור קודם על אלה הקיימים, כי הם ממש נאבקים על קיומם. תוכנית לימודים מיוחדת שפיתוח רוצה לחבר בין תלמידי בתי הספר לעצים בשכונה שלכם; העצים שהם חולפים על פניהם מדי יום. הוא רוצה שילדים יאמצו עצים.

"הכל התחיל לפני שמונה שנים, כשהורידו ליד הבית שלי במרכז תל אביב עצי פיקוס. התחלתי לברר מי נתן את ההוראה, וגיליתי שהעסק פרוץ לגמרי ושאיש לא שומר על העצים", הוא סיפר ל-ynet. מאותו רגע, התחלתי להיות מעורב במאבקים שונים להצלת עצים ברחבי תל אביב, כמו המאבק על עצי רחוב אבן-גבירול".

עצי סיסם ברחוב אבן-גבירול בתל-אביב (צילום: אורית קלפיש) 

גולדשטיין החל לארגן עצומות, לשלוח מכתבים לפקידי העירייה ולפנות לתקשורת. הוא חשב שכיועץ אסטרטגי, שניהל קמפיינים בארץ ובעולם, יש לו את היכולת להביא את הנושא למודעות. "אבל ראיתי שהמערכת עצומה ומאוד מקובעת ואינטרסנטית, עם ניגודי עניינים מובנים בין פיתוח לשמירת העצים. התייעצתי עם מומחה מחו"ל, מי שהניח את הבסיס לשימור עצים ברחבי העולם. "חינוך הוא המפתח", הוא השיב לי. אז פיתחתי את המודל של 'אמץ עץ'".

גולדשטיין חבר למעצב אמריקני, מוציא לאור ולרוני דואק מ"ציונות 2000" שנתן את המימון לפיתוח ספר ותוכנית לימודים שמבוססת עליו. עיריית תל אביב הרימה את הכפפה והתחייבה לרכוש את הספר, והנושא שולב - גם אם באופן מהוסס - בתוכנית הלימודים בבתי הספר בעיר.  

"הילדים היו לומדים על העצים וחלקיהם השונים, על תפקידם בניקוי האוויר ועל היתרונות הנוספים שלהם. הם היו לומדים מה מותר ומה אסור לעשות לעץ, היו ממפים את העצים מסביב לבית הספר וכל ילד היה בוחר עץ שהוא שלו. הוא היה שומר עליו, מנקה סביבו, ועוקב אחריו. בסוף השנה הילד היה מקבל תעודה שמפרטת את שמו וגילו, את סוג העץ, גובהו וצורתו, וגם תמונה שלו, או של שלהם יחד. זה עבד יפה; ילדים ממש התחברו לזה".

עצים שנגזמו בנהריה (צילום: אורית רייך)

"המטרה היא לחבר את הילדים לעצים בעיר, מתוך מחשבה שלכל ילד שמורה הזכות לטפס על עץ, גם אם הוא גר בעיר ולא בקיבוץ או במושב. הרי אין לנו כאן את עמק החולה או את יערות ירושלים מחוץ לחלון. חיק הטבע שלנו הוא הבניינים והרחובות, וגם העצים שביניהם. שימור בעיר זה לא רק שימור בניינים. זה גם העץ שעומד ליד הבניין; הוא חלק מהנוף", אומר גולדשטיין.

עוד על עצים:

• דברים על עצים: 10 עובדות שכדאי לדעת
• מי הזוכה בתחרות מחבקי העצים?
• הדרת פני זקן: סיפוריהם של חמישה עצים ותיקים
• זקני השבט: עוד עצים ותיקים בישראל
• איך להגן על עצים? מדריך משרד החקלאות
  

הוא רואה ילדים נוסעים בשיירות ליערות ירושלים בט"ו בשבט, לטעת עץ באיזה יער עלום, שהם לעולם לא יבקרו אותו שוב. "הם לבטח לא יראו שוב את העץ שנטעו. אבל מה עם העצים בשכונה, שהם עוברים לידם כל יום בדרך לבית הספר או אחר הצהריים. ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות; זה יום חגם של העצים - לא רק העצים ששותלים אלא גם אלה הקיימים, שצריך לשמור עליהם ולטפח אותם".

"לתלות שלט על עץ זה לא תרבותי"

לאחרונה החל גולדשטיין ללמוד בקורס פקיד היערות של משרד החקלאות. הוא לא יוכל אמנם להיות פקיד יערות מוסמך (שמעניק רישיונות לכריתת עצים), אבל הוא עושה זאת "כדי שאוכל לדעת מה אומרים החוקים והנהלים. אי אפשר סתם להישכב מול הדחפור".

גולדשטיין גם נחרד כשהוא רואה עץ שהופך לוח מודעות למובילי דירות או נערות שעושות בייביסיטר. "עצים זה עניין תרבותי. לתלות שלט על עץ זה לא תרבותי. עץ הוא לא לוח מודעות. זו פעולה קטנה שהיא שורש הבעיה. ברגע שהוא לוח מודעות אפשר גם לגזום אותו באלימות או בכלל להעיף אותו משם כי הוא מפריע לבניין או לשכנים".

את ההשראה לפעולתו לוקח גולדשטיין מישראל גלון, אגרונום ופקיד יערות במשרד החקלאות, שהוא אחד מבעלי הסמכות הבכירים בארץ בכל הקשור לעצים. "הוא איש שפונים אליו אנשים שרוצים להוריד להם עץ ליד הבית והוא מונע זאת. תראה לי דוגמה טובה מזו לשיתוף פעולה בין האזרח למדינה.

"החוק בנושא הוא פקודה מנדטורית משנת 1924 ובזכות גלון יש חוק חדש שהעניק הגנה לכל העצים במדינה. כן, כל העצים בארץ מוגנים מפני כריתה, גם העץ שאתה בעצמך נטעת אצלך בחצר. כדי לכרות אותם צריך רישיון ומספר מצומצם של פקידים מוסמכים להעניק אותו. כריתה ללא רישיון היא עבירה פלילית. זה פנטסטי, וזה מידע שחייב להגיע לאנשים. זו המטרה שלי".