פולין - לא מקום לבני נוער

בטור "נוגע ללב" פנה יאיר לפיד לגולשי ynet בבקשת עזרה: חתימה על עצומה שכתבו תלמידיו בתיכון נעמ"ת ביפו, לאחר ש-37 מהם ביקשו לצאת למסע בפולין, ללימוד השואה במימון משרד החינוך. הם כתבו מכתב ולא נענו במהירות משום שלדברי לפיד בין "אלפי האנשים האלה, שיושבים במשרד החינוך... אף אחד לא מצא חמש דקות פנויות כדי לשלוח תשובה ל-37 ילדים מיפו". 

צריך להעמיק בחשיבה על המסע שהפך בשנים האחרונות למקור לביקורת לא מעטה. לפיד ותלמידיו בוחרים להתמקד בנושא המימון ושוויון ההזדמנויות לצאת למסע, אך הגיעה העת לשאול למה הוא נועד באמת?

על עצם חשיבות המסע לפולין ותוצאותיו כבר נאמרו דברים לכאן ולכאן. מי שחושב שהחינוך למורשת השואה צריך להתבסס על הנסיעה הזאת נסחף אחרי "פתרון הפלאים" מבית מדרשו של משרד החינוך. יותר ויותר דיווחים מגלים לנו שהמסע הזה – כמו כל "טיול שנתי" מלווה בתופעות והתנהגויות שאינו ממין העניין. באפריל 2006 דווח: "תלמידים שטסים לאתרי ההשמדה ולמחנות מותירים אחריהם בלי בושה פסולת רבה במקומות שבהם נרצחו יהודים"; במרץ 2007 נמסר: "שני תלמידי תיכון עירוני י"ד בתל אביב השחיתו חדר מלון בו שהו במהלך ביקור מאורגן במחנות ההשמדה בפולין, השתכרו, הקיאו ומרחו צואה על קירות חדר המלון"; באוגוסט אותה שנה התבשרנו כי "חשפנית הוזמנה למלון בו שהו התלמידים"; בנובמבר סופר: "שבעה תלמידים סולקו מבית מלון בקרקוב ויחזרו מפולין יום לפני תום המסע - זאת לאחר שעלו לגג המבנה באישון לילה ללא רשות המלווים, שיחקו בשלג והפריעו את מנוחת האורחים".

היטיב להגדיר את המסע תלמיד תיכון מצפת שחזר מפולין: " אנשים יוצאים למסע לא כי מדובר בפולין אלא כי זה חבר'ה, זה מגניב. נוסעים לעשות כיף כמו בטיול שנתי, לא כדי ללמוד".

נכון שרבים חוזרים מהמסע למודי חוויה ולרוב גם מזועזעים. נכון שישראל מפגינה כלפי העולם את החשיבות הרבה שהיא מייחסת לזכר השואה, באמצעות מצעדי-החיים וביקורי אלפי תלמידים במחנות ההשמדה. אבל האם זאת הדרך הטובה ביותר ללמד? להסביר?. האם מאות אלפים שאינם יוצאים למסע אינם מבינים את משמעות השואה? האם בכך מתמקדת המדינה שקמה על חורבן עמה ואין דרכים טובות מזו?

נסיעה לביקור ב"יד ושם", צפייה בסרטים המנציחים את הזוועות ומפגשים עם ניצולי שואה, ילמדו ויחנכו טוב יותר מכל טיול כיתתי. המסע הוא פתרון דל שבא להחליף את הצורך בפיתוח ערכת לימודים עדכנית, מיוחדת ומורכבת. כבן לניצולי שואה הייתי מציע למנהלי בתי-הספר להפגיש את התלמידים עם אימי: על-אף העברית הקלוקלת שבפיה בטוחני שיכלה להנחיל להם ממקור ראשון את זוועות השואה, מבלי לעצור לקניות בדיוטי-פרי. אלפי ניצולים חיים בקרבנו והם המקור הטוב ביותר לקירוב התלמידים לנושא.

מעקב אחר הנעשה בעולם בתחום זה חושף את היצירתיות שמגלים מוסדות חינוך – ולא רק יהודיים – בלימוד תקופת השואה. במדינות שאינן מדינת העם היהודי, מתקיימים מפגשים עם ניצולי שואה, פעילויות חברתיות ופרויקטים להנצחה. התלמידים אינם צריכים לצאת מגבולות ארצם בשביל להבין מהי השמדת היהודים.

בתוך כל המהומה בנושא האי-שוויון יצטרפו עוד כמה אלפי תלמידים למעגל הממורמרים, בזמן שאת האנרגיה היה צריך להפנות לכיוון אחר: ללחץ על משרד החינוך לבטל את ההוצאה המנופחת ולדרישה מראשיו לחשוב חשיבה יצירתית וחדשה על הדרך בה ילמדו הדורות הבאים את ימי הזוועה שחווה עמנו.

די היה לקרוא בין הטוקבקים את תגובותיהם של ניצולי השואה שטרחו להתייחס לטור של לפיד על המכתב שלא נענה, כדי להבין שלדידם, השואה חיה וקיימת כאן. לא מעבר לים.