בורוּת ללא תחתית
על אנשי החינוך הדתיים להבין שגם הם נושאים באחריות לבורות החילונית בכל הנוגע ליהדות. ללא שותפות דתית-חילונית בעניין זה בבתי הספר הממלכתיים - הבערות תונצח
אמת, החינוך החילוני מגדל תלמידים בורים בנושאי יהדות. קל מאד להסכים עם דברים אלה של אלעזר שטרן בכנס המרכז הבינתחומי הרצליה. קל לי במיוחד מאז שילדי נכנסו בשעריה של המערכת הזאת. בתי שבה מן הגן תוהה איך אפשר להיות יהודים אם מוכרחים לאכול ראש דג בראש השנה, ובני הצהיר בכיתה א' שביום כיפור אסור חשמל ומותר אופניים. מאז אני מנסה להרחיב את ידיעותיהם ביהדות מעט מעבר למה שכתוב במחברת חגים, אבל המחברת ויוצריה, בניגוד לדעתו של שטרן, אינם אחראים לבדם לבעיה, וודאי שאינם יכולים לפתור אותה בכוחות עצמם.
ההפרדה ההיסטורית בין מערכת החינוך הממלכתית והממלכתית-דתית השאירה בצד החילוני קאדר של מורים שאינם יכולים להקנות לתלמידיהם יותר ממה שכתוב במחברת: הם אינם מקיימים את הפרקטיקה ההלכתית, רובם המכריע אינו בקי במחשבת ישראל וכשהם מדברים על "ערכים", הם שואבים את המושגים מתמונת עולם ליברלית-הומניסטית-אוניברסלית במקרה הטוב, וממבו-ג'מבו חסר גיבוי אינטלקטואלי או מעשי, במקרה הרווח. שותפיהם לעשייה הערכית-יהודית הם הורים חילונים שהתחנכו במערכת שלא ידעה לספר להם יהדות מהי, והם עצמם לא יודעים לספר לילדיהם – ועל הדרך גם חוששים מכפיה דתית. זה המצב, והוא עגום, ונוח מאוד לנציגיה של היהדות הדתית להשתלח בחילונים בכל פעם שהנושא עולה לדיון – ונוח עוד יותר לא לשאת באחריות משותפת לבעיה, אחריות שמתחילה בדיוק במקום ובזמן בו הופרדו מערכות החינוך.
ההפרדה – וגם כאן אני נאלצת להסכים עם שטרן – היתה מוצדקת לגמרי לטובת עתידם האמוני של ילדים דתיים. היא היתה הכרחית, היא ודאי יצרה עבור הילדים הללו ומשפחותיהם את המסגרות המגוננות להן היו זקוקים כדי להמשיך באורח חייהם ללא הפרעה – אך גם ללא כל גילוי של אחריות לעתיד החינוך היהודי בכללותו, ואפילו ללא מחשבה על היתכנותו של חינוך כזה שיוענק ברוחב לב גם לאנשים צעירים שאינם שומרי מצוות. הלא גם להם מגיע, בוודאי על-פי השקפתם של המאמינים בערבות הדדית לגורל היהודי.
כאמור, החילונים לבדם לא יכלו לעמוד במשימת החינוך היהודי – והציונות הדתית מעולם לא הפכה את המשימה לאתגר חשוב, או אפילו ראוי, במערכת הערכים שלה: יישוב שטחים כבושים תמיד נראה חשוב יותר מדאגה לזהותם הערכית של בני הארץ, וודאי חשוב יותר מן הדיון בשאלה, האם ניתן להנחיל ערכי יהדות גם למי שאינו שומר מצוות. לחרדים קל יותר להצהיר שאין דבר כזה ולהמשיך להצביע על בורותם של החילונים.
האתגר
הנסיון האמיתי היחיד להקנות ערכי יהדות לחילונים במערכת החינוך היום קיים בתל"י, שהיא תוכנית לימודים וולונטרית לגמרי שעצם קיומה בבית ספר מותנה לחלוטין בשאיפותיהם של הורים, ומידת החשש שלהם מפני אינדוקטרינציה דתית. זוהי התחלה נאה, אלא שרוב חניכי המערכת אינם נחשפים לה.קיומו של חינוך יהודי-חילוני מותנה בשותפות. לעת עתה היא לא מתקיימת, והיעדרה הוא ערובה להנצחת בורות. בדור הנוכחי, שותפות כזו צריכה לקום בין אנשי חינוך והגות דתיים לבין חילונים, כדי ליצור הסכמה ראשונית על התכנים הראויים למערכת החילונית. אם זו תושג, יש צורך במחנכים מן הציבור הדתי שיהפכו את התכנים האלה למציאות בבית הספר, במקום שבו באמת אי-אפשר להסתפק בהשתלמויות של מורים מתוך המערכת, שלוקים בעצמם באותה בורות.
מה שלא נחוץ לאיש הוא המשך הטחת האשמות וניגוח פופוליסטי, כמו זה של אריה דרעי, שלדידו כל החילונים אינם אלא צופי האח הגדול. מי שמעוניין להפקיד את דמותו הערכית של אריה דרעי על חינוך ילדיו, שיבושם לו. כשלעצמי, הייתי רוצה לראות את סוף הניגוח ותחילת שיתוף הפעולה, את קץ ההשמצות ותחילת העשייה.
אלעזר שטרן. צדק, אבל
מי ילמד יהדות בבתי הספר הממלכתיים?
צילום: ablestock
מומלצים
