"חג לאילנות"? תירוץ לצמצום בהוצאות
ההצעה ה"סביבתית" של אמריקן אקספרס לטעת עץ על כל לקוח שיסכים לקבל את החשבון החודשי בדוא"ל במקום בנייר מודפס, היא רק תירוץ או אמצעי לטובת מטרה אחרת. אל תתנו לצבע הירוק לבלבל אתכם - גם כאן, בסופו של דבר, הכסף מדבר
מפריע לי והחלטתי לשתף. מפריע לי שחברות, בנקים ובעלי הון למיניהם מנסים לרכב על הגל הסביבתי והחברתי, כדי להראות לנו כמה איכפת להם. מזכויות עובדים, מאנשים רעבים, מזיהום, מפסולת, מאוויר מזוהם שאנו נושמים. מה הם רוצים להשיג? לייצר אמפתיה מצד הצרכנים - ועל הדרך לחסוך בעלויות.
הנה דוגמא. חשבונית אמריקן אקספרס שהגיעה החודש הוטמנה בתוך מעטפה גדולה ולבנה, עם חלונית פרגמנט, ממנה מבצבצים פרטי הלקוח. על המעטפה קריאה נרגשת: "נרשמים עכשיו לשירות סטייטמנט בדוא"ל ותורמים לייעור הנגב". ואם אפשר גם לקשר את זה לחגי ולמועדי ישראל: "מצטרפים לשירות לקראת ט"ו בשבט, ותורמים לאיכות הסביבה: לכל מצטרף יוקדש עץ ביער אמריקן אקספרס ביערות קק"ל בנגב, ליד קיבוץ בארי, באיזור בו פריחת הכלניות בשבועות הקרובים מהיפות בישראל, ותוענק תעודת הוקרה אישית (שתשלח בדוא"ל)".
נראה שמדובר במס שפתיים, כמו הקניון הירוק, כמו החיתולים החד-פעמיים ששומרים על הסביבה או כמו הפרות שנוצלו רק שלשום כדי להבהיר מסר לבנקים. בכל המקרים, הסביבה היא רק תירוץ או אמצעי לטובת מטרה אחרת. בסופו של דבר, בחברה רוצים לחסוך בניירת ששולחים אליכם הביתה, בעובדים המדפיסים את הניירת, בעובדים המלקקים את המעטפות, בעובדים המעבירים את המכתבים לדואר וכו'. הכי פשוט ללחוץ על כפתור ולשלוח למייל. זה מצוין לחסוך בנייר - רק אל תמכרו לנו שזה המניע שלכם.
סיבה נוספת ומרגיזה לא לעשות את זה, היא שייעור, בניגוד למה שרבים אולי חושבים, הוא אחד הדברים הכי לא סביבתיים שקיימים. לכל אזור מאפיינים שונים, בעלי חיים שונים, נופים שונים. כך גם לאזור מדברי כמו הנגב. אם נשנה אותו באמצעים מלאכותיים כמו נטיעת יערות, מרקם חיי הבר שבו ישתנה, הפריחה תשתנה - הכל ישתנה. המכרסמים הקטנים והייחודיים יתקשו להתקיים, כי בביתם ניטעו עצים, ומעל ראשיים מתגוררים כעת בעלי כנף הצדים אותם בקלות יתרה. מי שמכיר את הנגב יודע שזהו אחד האזורים היפים לאורך כל השנה - בקיץ צהבהב ובאביב פריחה מופלאה פראית לגמרי.
נמשיך עם זה שלא ברור הצורך ביערות נוספים. עוד יערות הם עוד שטחים שבעתיד יהיה לנו יותר קשה לפתח. אם נבקש לבנות שם שכונת מגורים, אזור תעשייה או לכל דבר אחר, נאלץ לכרות את יער אמריקן אקספרס, וכך תרד לה ההשקעה שלנו ושל חברת האשראי לטמיון.
אבל אמריקן אקספרס היא רק דוגמא אחת מיני רבות לניסיון לייפות את פעילותם של גופים כלכליים מבחינה חברתית וסביבתית. דוגמא נוספת היא ארגון חדש המדרג את הגופים ומשבח על "אחריות חברתית". זה אולי טוב לתדמית, אך בפועל חברות במשק עדיין ממשיכות להעסיק עובדי קבלן, לקצץ בפינוי הפסולת ולהימנע ממיחזור, לפטר עובדים ולשים מכונה שיודעת לבצע העברות בנקאיות. וממש לא חסרים גופים כאלה.
וברוח האוסקר והקולנוע הישראלי, ניזכר יחד בסצינה מהסרט "סאלח שבתי" של אפרים קישון, בו רואים את חיים טופול בתפקיד סאלח מחזיק שלט של תורמים ליער של קק"ל. התורמים האמידים מחו"ל מגיעים כמו בסרט נע, לוחצים ידיים ומתלהבים למראה היער החדש על שמם. אולם, מיד עם עזיבתם מוצב במקום שלט חדש, עם שמות חדשים של תורמים אמידים שזה עתה הגיעו מחו"ל.
לכולם יש יערות על שמם ברחבי הנגב, אך למעשה זהו אותו היער. תודה לך, חברת האשראי, אך אני לא רוצה יער במדבר שלי. רוצה אכפתיות אמיתית כלפי הצרכן וגם הסביבה. אז, אני מבטיח לפתח אמפתיה.
לפנייה לכתב/ת 
