מיהו ישראלי?

אחת החברות הגדולות במשק יצאה בקמפיין פרסומי חדש, גדול ואינטראקטיבי, שמבקש לברר "מה זה בשבילי לגדול בבית ישראלי".

זה באמת רעיון מופלא, כי הרבה זמן אני באמת מנסה להבין בעצמי "מה זה לגדול בבית ישראלי", לא רק במובן של הבית הפרטי שבו גדלתי, אלא במובן הרחב יותר של "בית ישראלי" לעם היהודי, הבית הזה המכונה מדינת ישראל - והוא תולדה של מהפכה כבירה בעולם היהודי (לפחות), המכונה המהפכה הציונית.

היות והחברה המפרסמת היא לא רק אחת הגדולות במשק, אלא גם חברה שהוקמה על-ידי המשקים החקלאיים העבריים עשרות

שנים לפני קום המדינה, כחלק מהמהפכה הציונית, תליתי תקוות רבות בשמחת התרת הספקות שתספק לי ההתעמקות בפרסומת. מלאת סקרנות ניגשתי לבחון את התשובות האפשריות. במבוכה רבה קראתי שוב ושוב את שלוש האופציות שהוצגו, וחיכיתי ל"המשך" שחשבתי שיש לפרסומת. הרי לא יכול להיות שאלו שלוש האפשרויות היחידות. לא, באמת.

הרי אני לא יכולה לבחור באופציה של משחקי הכדורסל בחמישי בערב, כי אני לא מתעניינת בכדורסל. האופציה של המערכונים ברדיו בשבת בבוקר גם היא נפסלה, היות ובדרך כלל שבת בבוקר שלי מוקדשת לשינה או לתפילה (תלוי איך מגדירים בוקר). והאופציה של "לאכול בפלאפל השכונתי שלנו"? אין לנו בכלל פלאפל שכונתי.

שומר שבת הוא ישראלי?

שאלתי את עצמי מי זו המדינה המתוארת בשלושת האופציות הללו, מי הם אזרחיה, והאם אני נמנית עליהם (ולא רק ברישום האוכלוסין)?

ובכן, ללא ספק אלו הם אזרחים חובבי (צפייה ב)ספורט. לא סתם ספורט, אלא הספורט "הנכון" (תרגום: לא כדורגל). אלו אזרחים חובבי הומור שחולקים הומור משותף שיש לו אתרי ייצור ושידור ידועים, וכן, הם לא שכחו לקרוץ אל עבר האותנטיות המגולמת בפלאפל ה(כאילו) ישראלי. בקיצור, נדמה לי שיותר מכל גדלו בבית הישראלי הזה, לפי הפרסומת, גברים לבנים אשכנזים מהמעמד הבינוני, שיודעים להעריך אותנטיות מגוירת היטב.

אחרי שהשקעתי קצת בניסיון להתאים את עצמי - שכן, אחרי הכול, אין לי כלום נגד כדורסל (בתנאי שלא תופסים לי את הטלוויזיה בדיוק בשעה היחידה בחודש שיש משהו ששווה צפייה בערוץ אחר), ואני מוכנה לקדם פתיחה של בסטת פלאפל בשכונה שלי - נתקלתי בבעיה המרכזית: מה אני אעשה עם המערכונים בשבת? למה דווקא שבת, הזמן היחידי שמאפשר לי לחוות את עצמי באופן מלא, הזמן בו אני הווה ולא עושה, למה דווקא אז אני צריכה למלא את התודעה שלי בזמזום הבלתי פוסק מפזר המחשבה של המערכונים?

ועוד, חשבתי לי, יותר ממה שאפשר ללמוד מהפרסומת מיהו ישראלי, אפשר ללמוד מהתיאור מיהו לא ישראלי. לא ישראלי, למשל, זה מישהו שהמרכז התרבותי שלו הוא לא הרדיו או משחקי הכדורסל, אלא מי שהמרכז התרבותי שלו הוא בית הכנסת, המרכז הקהילתי או מרכז תרבות. לא ישראלי זה מישהו שאין לו עניין בהומור המסוים של המערכונים בשבת בבוקר. לא ישראלי יכול לשמור שבת.

אמור לי מה בעגלתך, ואומר לך מי אתה

האם זו הישראליות שאני מבקשת? העגלה הריקה הזו של כדורסל-מערכונים-פלאפל? זו עגלה בכלל? אפשר להחזיק איתה מדינה או חברה? האין זה עצוב באופן העמוק ביותר, שנכדיהם של החלוצים שחידשו את היהדות מתוך תחושת אחריות לגורל העם היהודי, נותרו עם איכפתיות עמוקה לדברים החיצוניים ביותר?

אני תרה אחר מבנה העומק והמשמעות של החברה הישראלית, וחוזרת שוב ושוב למפגש שבין הישראליות והיהודיות. ההתרוקנות העצובה

של העגלה הציונית מעידה שאין ציונות בלי יהדות. המהפכה הציונית היתה הכרחית בהתפתחות של העם היהודי, אבל היא לא יכולה להמשיך לשאת לבדה את המשמעות הישראלית. הדור הראשון של החלוצים יצא כנגד היהדות הממוסדת, הסגורה, האירופית, אבל הוא נשא בתוכו (גם) את ערכיה, הוא הכיר את כתביה, הוגיה וערכיה, איתם התווכח. הוא ידע ספר. הוא היה יהודי במובן העמוק היותר של לקיחת אחריות על חיים יהודיים. הדור השני כבר ידע פחות, אבל יותר מהדור השלישי. כיום אנחנו לקראת הדור הרביעי.

החברה הישראלית צמאה למשמעות, וזו יכולה להגיע רק מההיסטוריה והייעוד, הפילוסופיה והערכים, התרבות והמסורת-היהודית.

• רות קבסה היא עמיתה בבית הספר למהיגות חינוכית של "מכון מנדל"