הם ח-ר-ד-י-ם מהתנ"ך

אלא שהאל אומר ליהושע "והגית בו יומם ולילה". לא "ושיננת". לא "והקשבת רוב קשב לרבנים שלך כשהם מסבירים למה אסור לך להרכיב משקפיים עם עדשות מחליפות צבעים בשבת".

"והגית" מחייב חשיבה עצמאית, פרשנות אישית, תהייה, ספק, נסיון ליישוב סתירות, התאהבות במוזיקה של המילים, בדמויות מובילות, בסיפורי גבורה ובנבואות זעם, בהיסטוריה פוליטית ובשירה בת אלמוות. כל אלה, וגם היכרות עם אסכולות הפרשנות השונות של המקרא והתנ"ך, הם סוגים של "והגית", וכולם מניחים כי לאדם ההוגה יש יכולת לחשוב באופן עצמאי על הטקסט המכונן של דתו.

בישיבות החרדיות ההנחה המובילה היא ההפך הגמור: האדם הלומד בהן אינו זכאי כלל לעצמאות מחשבתית, הוא נתפס לכל היותר כמי שיכול לשאוף לתפקיד של בורג במכונת ההלכה, וגם זה אחרי שיקבל עליו את ההיררכיה הפרשנית המקובלת ולא יסטה ממנה אפילו במחשבתו, לא כל שכן בדבריו ובמעשיו. בבגרותו, לא יהיו לאיש הזה כלים להגות בעצמו בטקסט תנכ"י, והארגון הקלריקלי שאליו הוא משתייך יוכל לרשום לעצמו עוד הצלחה באינדוקטרינציה, ולקוות שבוגר הישיבה לא יתפתה חלילה לספר-הספרים, כי אין בו ולו שמץ של רמז על כך, שבחירה באורח החיים החרדי היא הבחירה הנכונה. נהפוך הוא.

מלכים בלי רבנים

כי אם יתפתה, ימצא שאבותיו הקדמונים לא אסרו על נשים לשיר או להיות נביאות, מלכיו המיתולוגיים היו בני אדם יצריים, גיבוריו הגדולים מעולם לא היו נקיים מפגמים, כולם צנועים וחסודים ומגלגלי עיניים לשמיים. הוא ימצא בו שחייו שלו בעולם הזה מוקדשים לדקדוקי עניות בזוטות, ואלו נובעים מן הפחד הטמיר ש"הולך ופוחת הדור" ולכן צריך לכבול אותו באלפי איסורים שאין להם זכר בספר הספרים כולו. עוד ימצא, שגם בקאנון המקודש מכירים בשבר עמוק בין אדם לבין אלוהיו, למשל בספר איוב – ושאלוהים הוא לא בהכרח דמות המופת בספר הזה.

אם בוגר הישיבה החרדית יתעקש להמשיך ולקרוא, הוא עלול לשאול את עצמו כמה שאלות קשות, כגון – כיצד התקיימו כל גיבורי התנ"ך הללו ללא הנחיה מתמדת, כפייתית וחודרנית של רבנים? כיצד השכילו לנהל ענייני ממלכה וחיי יום-יום כאחד בלי תלי-תלים של הנחיות פעולה מטעם מועצות חכמים, וחמור מזה – איך צמחו בחברה העתיקה הזאת אנשים שכתבו שירה מופלאה, כולל שירה אירוטית נהדרת, נשאו נבואות מופתיות, כרתו

בריתות פוליטיות, נלחמו ואהבו והתייראו ועבדו את אלוהיהם, ומעולם לא שאלו את עצמם לאיזו חצר, חסידות, פלג או עדה הם שייכים?

בתורת החיים אותה הם יכולים למצוא בתנ"ך יש בעיקר חיים. הם ספוגים בנוכחותו של אל שדמותו חידתית, מורכבת, עשירה, רווית סתירות ומעניינת לאין שיעור מן האל המגומד שכניסתו לישיבות החרדיות מותרת, בתנאי שלא יפריע ל"סדר" בעצם קיומו בספר הזה. הוא והחיים שנבראו מכוחו, ובני האדם שנבראו בצלמו וחיים בין דפי הספר, הם איום מתמשך המשחר לפתחם של אומרי הן, של חניכים צייתנים במשטר אידיאולוגי קשוח, בלתי מתפשר וחרד בעיקר לעצם קיומו. התנ"ך פשוט לא נועד לאנשים שחרדים באופן הזה, ואולי גם לא לחרדים בכלל. ייתכן שהיחידים שיכולים ללמוד אותו ולהפיק ממנו גם ערכי מוסר וגם שירה, גם היסטוריה וגם מיתוס מכונן, הם דווקא אלה שמאמינים בזכות לחשיבה עצמאית – כמו אלוהים, יהושע והחילונים.