צוחק מי שצוחק אחרון

לפני חמש שנים בדיוק הלך לעולמו דודו גבע ז"ל, ובמותו ציווה לנו את הברווז. גבע נחשב לאחד מאמני הקומיקס המשפיעים ביותר בתרבות הישראלית, אבל על-אף שזכה לפרסם טורי קומיקס וקריקטורות באכסניות מכובדות תמיד תפס עצמו כאמן מחתרתי ואנטי-ממסדי.

במותו ציווה את הברווז (צילום: שי רוזנצוויג)

גבע פיתח בכוונה מרובה סגנון המתאפיין בקו גס ופשוט, כמעט בניגוד לתפיסה המקובלת של איור אמנותי. הוא ניסה להתרחק מהקונצנזוס, דמויותיו ייצגו את המפסידן הנצחי או היוו פארודיה על דמות הצבר הישראלי המתגלה במערומיו. באופן מתמיד הוא תר אחר השוליים והציג הומור פרוע ופוליטיקלי-א-קורקטי במודע.

למעשה, הברווז החל את חייו כדמות משנית ביצירתו של גבע, אך במהלך השנים החל לתפוס מקום גדל והולך ביצירתו, עד שהפך לדמות המזוהה ביותר עימו. הברווז היה הלוזר האולטימטיבי, זה שסופו קרב, ובשלב מסוים ייצג גם את גבע עצמו.

לאחר מותו גברה ההכרה בתרומתו הייחודית של גבע להתפתחות אמנות הקומיקס בישראל, ובמקביל הפך הברווז מדמות עגמומית בספרי קומיקס חתרניים ליקיר האומה: באפריל 2008 הוצב על גג בניין עיריית תל-אביב, באוקטובר כבר זכה בתואר אזרח כבוד של העיר, ובספטמבר 2009 הוצב פסלו בכיכר מסריק.

הציג הומור פוליטיקלי-א-קורקטי במודע. מתוך הספר "פשר החיים"

בתחילת שנות ה-90 תכנן גבע להוציא לאור את ספר הברווז – אסופת איורים שפרסם במהלך השנים, סיפורי קומיקס וקטעי עיתונות הקשורים בצורה זאת או אחרת לברווז – מעין סיכום התקופה "הברווזית" בחייו. כחלק מגישתו החתרנית הוא עיבד אלמנטים שונים מהתרבות המערבית: סופרמן, סיפור הפרוורים, דונלד דאק ועוד, ותכנן להציג בספרו את גרסתו הברווזית והפרועה לאלמנטים הללו.

הכלאה של דונלד דאק ושרוליק

אחד מהעיבודים הללו הוא מובי דאק – מעין הכלאה בין דונלד דאק של וולט דיסני ושרוליק של דוֹש, הגרסה הישראלית של דודו גבע לדונלד דאק ובו-זמנית פארודיה על דמות הצבר הישראלי כפי שמתבטאת בדמותו של שרוליק. גבע תכנן לפרסם את מובי דאק בספר הברווז, אולם נאסר עליו לעשות כן.

"דונלד דאק" הוא מוטיב תרבותי המלווה את התרבות המערבית מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת, ודודו גבע האמין שחופש הביטוי וחירותו האמנותית מתירים לו להשתמש בו ללא צורך בבקשת רשות מאף אחד. חברת וולט דיסני מצדה לא אהבה את החירות האמנותית שנטל לעצמו, ובטענה לפגיעה בדמותו של דונלד דאק הוציאה צו מניעה האוסר על פרסום מובי דאק.

גבע הגיש בקשת ערעור (רע"א 2687/92, דוד גבע נ' חברת וולט דיסני), בטענה שהוא עשה שימוש הוגן בדמותו של דונלד דאק ולכן אינו נדרש להסכמת בעלי הזכויות. בית המשפט העליון דחה את הבקשה, וקבע שהחוק מעדיף את זכויותיהן הקנייניות של חברות המדיה הגדולות על-פני הגנה על זכויותיהם של היוצרים לשימוש הוגן. "קצצו את כנפיו", ביכה גבע את העדרותו של מובי דאק מהספר בעקבות ההחלטה.

תרבות המערב, הגרסה הברווזית (מתוך "פשר החיים")

אין ספק שפסק-הדין של בית המשפט העליון גרם לדודו גבע עוול, מכיוון שהוא סותר לחלוטין את תכלית חוק זכות יוצרים שמטרתו קידום היצירה ולא רדיפה אחר יוצרים. עד היום, פסק-הדין נחשב לפסיקה עקרונית בתחום ה"שימוש ההוגן", עם ניתוח תיאורטי נרחב ומעמיק, ובו-בזמן שגוי לחלוטין במבחן התוצאה.

במסגרת הניתוח העקרוני, בית המשפט הציג מספר מבחני "הוגנות שימוש", בהם מובי דאק עומד, אולם לבסוף פסק נגדו מכיוון שחוק זכות יוצרים דאז סיפק הגנת "טיפול הוגן" רק במקרים מאוד ספציפיים, שלא כיסו את המקרה של מובי דאק. אמנם מובי דאק מהווה ביקורת פארודית על שרוליק או על החברה הישראלית, אבל לא על חברת וולט דיסני, ולכן נקבע שאינו זכאי להגנת החוק.

אז מה זה "שימוש הוגן"?

צחוק הגורל הוא שפסק-הדין הבעייתי שניתן ב-1993 הביא כעבור למעלה מעשור לשינוי מהותי ועקרוני בחוק זכות יוצרים. הרשימה הסגורה של החריגים בהם ניתנה עד אז הגנת "טיפול הוגן" הוחלפה ברשימה פתוחה של מטרות עבורן "שימוש הוגן" ביצירה מותר, כל עוד המטרות עומדות בקריטריונים שונים של הוגנות השימוש.

השינוי מהווה תפיסה שונה לחלוטין של האיזון בין הזכויות הקנייניות וזכויות היצירה והשימוש – קודם לכן היה ניתן לשאול מוטיב מוגן אך ורק לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית, ועתה ניתן להשתמש במוטיב מוגן למגוון מטרות, כגון (אך לא רק) לימוד עצמי, מחקר, ביקורת ועוד, בהתאם למטרת השימוש ואופיו, סוג היצירה, היקף השימוש וכדומה.

בהתאם לנוסח החדש, השימוש שדודו גבע עשה בדמותם של דונלד דאק ושל שרוליק מותרת, ואם ספר הברווז היה יוצא לאור בימים אלו - כנפיו לא היו מקוצצות.

חברות המדיה התנגדו נחרצות לשינוי הנוסח, כי מבחינתן מתן היתר פתוח לשימוש הוגן מהווה פתח לפגיעה תמידית בקניינן הרוחני. על-פי הנוסח הקודם, אמן שנטל חירות אמנותית והתייחס ביצירתו למוטיבים תרבותיים מוגנים שהם קניינה של חברה גדולה, הסתכן כמעט תמיד במשפט יקר ובהפסד משפטי.

פוגע בהתפתחות התרבות

הסיכון הזה הביא (ועדיין מביא) לצנזורה עצמית בהתייחסות האמנותית של האמן לחלקים הולכים וגדלים של המרחב התרבותי המודרני, מונע מרוב מוחלט של האמנים ליצור ולהתפתח בסביבה נטולת אילוצים, ומביא לפגיעה

בהתפתחות התרבותית.

דודו גבע לא היה אחד מהם, וב-1990 החליט שלא לתת לפחד מתביעות משפטיות למנוע ממנו לאייר את מובי דאק. הוא נתבע ובעקבות כך הפסיד עשרות אלפי שקלים. בדברי ההסבר של הנוסח החדש, פסק-הדין כנגדו מופיע כהסבר האולטימטיבי מדוע נדרש שינוי החוק.

וולט דיסני ניצחו במשפט אך הפסידו במערכה, מכיוון שאלמלא הפסיד דודו גבע במשפט ב-1993, עקרון השימוש ההוגן לא היה נחקק ב-2007, וישראל לא היתה הופכת למדינה היחידה בעולם שעברה מ"טיפול הוגן" ל"שימוש הוגן". לכן במעשיו ובדיעבד הפך דודו גבע לאמן שתרם את התרומה המשמעותית ביותר לחירות האמנותית במדינת ישראל. אני בטוח שהדבר היה מעלה חיוך על פניו. יהי זכרו ברוך.

• דרור דביר הוא יזם היי-טק, אקטיביסט חברתי ומעריץ ותיק של דודו גבע