הרפו מפרשת קורב

הפרקליט אורי קורב ציחק עם תלמידיו באחת ממכללות המשפט וכינה כמה משופטי ישראל "חמורים". בתוך ביטוי זה משמשות בערבוביה שתי האשמות: שהשופטים אינם אינטליגנטים ("חמור" הוא ביטוי נרדף ל"אידיוט") וכן, ככל הנראה, שאין הם משכילים לרדת לסוף דעתו ולסוף דעתם של פרקליטים אחרים, הטוענים בפניהם ("חמור" הוא גם מי שאטום לדברי חברו).

כהכללה, שתי האשמות אלה רחוקות מלהיות הוגנות. רוב שופטי ישראל הם אינטליגנטים הרבה מן הממוצע, ובהינתן עומס העבודה הבלתי אנושי המוטל עליהם קשה לבוא עמם חשבון על שמידת המוכנות שלהם לכל אחד מרבבות התיקים הרובצים לפתחם איננה מלאה. מלבד היותו בלתי מדויק בהערכתו את השופטים, קורב גם נהג בגסות רוח. גם אם אנו סבורים כי פלוני אינו אדם מבריק, הנימוס מחייב שלא לכנות אותו בשמות גנאי מעליבים. כך בדרך כלל, וכך, מקל וחומר, כשמדובר באדם בעל תפקיד שיפוטי שכולנו מצווים לכבד ולהעריך.

ומה באשר לדין משמעתי? אין ספק כי אילו הושמעו הדברים בין כתלי בית המשפט דרגת חומרתם הייתה רבה יותר. כפי שהדברים התגלגלו, הם הושמעו אגב שיח סגור שבין מורה לתלמידיו. אילו ברר קורב את מילותיו יותר בקפידה; לו אמר כי לעיתים קשה לתפוס את הקשב של חלק מן השופטים, וכי לדעתו מקצתם פחות מהירי תפיסה ממה שהיה חפץ, איש לא היה מעלה על דעתו להעמידו לדין משמעת.

הפרשה התפוצצה בגלל ה"חמוריות" שלה, בשל הנפץ הטמון במילת הגנאי, יותר מאשר בגלל התכנים המסתתרים מאחריה. למזלנו הרע, אנו חיים בחברה שאלימות מילולית מעין זו היא נחלת הכלל, והשופטים עצמם אינם יוצאים מן הכלל.

לפי מה שנמסר בתקשורת, אחת השופטות, שסברה כי יש להניח לפרשה להישכח מעצמה, התבטאה והודיעה כי "לא על כל נעירה צריך להגיב". כידוע, נעירות אינן מסתלסלות ממקורם של זמירים, ולא שמענו, וטוב שלא שמענו, כי הועלתה הצעה להעמיד את השופטת שהתבטאה כך לדין משמעת.

כשהם משוחררים מן הפרוטוקול המעונב והמכופתר של בית המשפט, אנשים מתבטאים בכל מיני צורות, חלקן נעים לאוזן וחלקן צורם; ואף שאל לנו להלל את הצורמים שבינינו, אני סבור שלא היינו רוצים לחיות במשטר המודד כל מילה בסרגל של תקינות פוליטית, ומעמיד לדין משמעת את המתבטאים שלא כהלכה.

פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, ראש תוכנית התואר השני במשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה