מסר מדובאי לחוטפי שליט

משעשע עד מביך לעיין בחוות הדעת המלומדות של פרשני סוגיית החיסול בדובאי. זה דורש אותה לשבח וזה דורש לגנאי, זה להצלחה מוחצת וזה לכישלון צורב. משעשע, כי הכל ניזונים מהמידע שמשחררת באורח מניפולטיבי משטרת דובאי, ומתומרנים על פי חלילו של מפקד המשטרה המקומית שנהנה מכל רגע במעמדו כסלב בינלאומי חדש. מביך, כי באותה נשימה נשמעים ברצינות תהומית דברים והיפוכם, וכל שעה מולידה תילי תילים של השערות עד להפרכתן בגל הבא של שמועות (שאולי) מתוזמנות היטב.

על שתי עובדות אין כנראה ויכוח: אל-מבחוח נשלח לעולם שכולו טוב שלא בדרך הטבע, ומי ששלחו אותו לשם מתהלכים חופשי. על כן, במבחן התוצאה ומהבחינה המבצעית, יהיו המבצעים אשר יהיו, מדובר במהלך מקצועי ומוצלח למהדרין. לכך אפשר להוסיף נתון שלישי מאוד רלוונטי: הדעה המקובלת בעולם, ובעיקר על החמאס, היא שידה של מדינת ישראל במעשה, אף ש"האקדח המעשן" לא נמצא והראיות כולן ברמה עיתונאית ולא משפטית.

• בריון שכונתי, זה מה שנשאר מאיתנו / אלון ליאל
• סאטירה בינ"ל בדובאי / איתי לנדסברג
• חסמב"ה בדובאי / נילי אושרוב
• דובאי: רק משבר קטן וזה חולף / ג'ראלד שטיינברג  
  

הוויכוח, אם קיים, הוא על השאלה בלשון ימות הפורים הבאים עלינו, אם הצר שווה את נזק המלך. האם המנוח, שאין חולק שהיה בן מוות נוכח מעלליו מן העבר הרחוק והקרוב, אכן היה שווה את כל המאמץ הזה, והאם המבוכה הבינלאומית לישראל, שלה כאמור מייחסים את הכבוד, מצדיקה בדיעבד את המבצע כולו. הדיפלומטיה הצינית בהתגלמותה מתגלה כשהיא עוסקת בעלבון השימוש בדרכונים מזויפים ובזהויות גנובות, ולא במותו של אדם.

על השאלות הללו אי אפשר להשיב באופן רציני מבלי להעריך את מכלול הטעמים למבצע. לכאורה על פי הידוע היו למבצע שני טעמים עיקריים: האחד, סגירת חשבון ישן מ-1989 עם רוצחם המתועב של שני חיילינו. השני, מעורבותו הדומיננטית של אל-מבחוח בהברחת אמצעי לחימה מאיראן לרצועת עזה. כל אחד מן הטעמים הללו כשלעצמו יכול להצדיק את פעולת החיסול, למרות שהטעם השני נראה מתאים יותר מהראשון לעידן המשפטי המודרני.

חיסול חשבון דמים ישן בן למעלה מ-20 שנה מצד דמוקרטיה מערבית, שדמה החם מתקרר כידוע במהירות, נראה הולם חברות או תרבויות מעידן אחר. לעומת זאת, פגיעה במחולל של טרור באופן שיש בה כדי לשבש את פעולתו, נראית הולמת אפילו את המבחנים המחמירים של הסיכול הממוקד המקובלים בדיני העימות המזויין שבמשפט הבינלאומי.

אלא שדומה שניתן לייחס למבצע טעם נוסף, אולי עיקרי, עליו לא הרחיבו משום מה הפרשנים: בחיסולו של אל-מבחוח שיגרה ישראל איתות אזהרה בעניינו של גלעד שליט. בכך לפחות משוכנעים בחמאס. רוצה לומר: גם אם המשא והמתן בעניין שחרורו יתעכב, האחריות לשלומו מוטלת ללא סייג על כל מי שמעורב בהחזקתו. דמו, כדמם של סספורטס וסעדון הי"ד, על ראשיכם. נקמה היא אכן יצר אנושי קמאי שלא הולם מדינות בעידן המודרני, אבל אין כמוה כדי לייצר מאזן אימה גם במציאות של לחימה א-סימטרית.

לחימה של דמוקרטיה בטרור יוצרת אכן מצב כפול של א-סימטריה. בהיבט הצבאי: צבא כבד ומסורבל שנועד להילחם בצבאות אחרים, מתקשה להתמודד עם חוליות טרור קטנות, גמישות ומשוחררות מכללים משפטיים ומוסריים; בהיבט הנורמטיבי: הדמוקרטיה לא מרשה לכוחות הביטחון שלה לנהוג כפי שנוהגים יריביה הטרוריסטיים והדבר נובע הן מריסונה העצמי הכפוי במגוון פעולותיה והן מזכויות שהיא מעניקה לכל אחד מהם תוך כדי הלחימה.

ביטול הסעיף בחוק שאיפשר קיום דיון משפטי בהיעדרו של העציר החשוד במעשי טרור מאולם בית המשפט, על ידי בית המשפט העליון בשבוע שעבר - הוא הוכחה טרייה למציאות א-סימטרית זו.

במציאות דמוקרטית-ליבראלית שעליה גאוותנו, של שקיפות, מגבלות וריסונים עצמיים, כמו האיסור לעשות שימוש בקלפי מיקוח לקידום חילופי שבויים והפעלת לחצים בחקירה להשגת מידע חיוני לסיכול טרור, אין מנוס מיצירת מנופים חלופיים. המסר הסמוי שבחיסולו של אל-מבחוח יכול להיחשב כמנוף ראוי ויצירתי שכזה.

אריה רוטר, לשעבר היועץ המשפטי של השב"כ