רבותיי ההיסטוריה משוכתבת

הכרזת הממשלה על מערת המכפלה וקבר רחל כעל אתרי מורשת לאומית "באה לא טוב" לפלסטינים. איומים על טרור שישוב להציף את ערי ישראל ומלחמת דת חדשה המתרגשת לפיתחנו, אמורים לפעול את פעולתם. רק שנגיד יפה סליחה ושהתבלבלנו, לא התכוונו לפגוע ברגשות האומה הפלסטינית אשר כידוע אומה עדינה ושברירית מאין כמוה. אולי אז יסכימו אבו מאזן וחבריו לעשות איתנו "סולחה". בתנאי שלא יכנסו לנו יותר ג'וקים כאלה לראש.

האמת היא "שהתדהמה הפלסטינית" על החוצפה הישראלית מוצדקת. שנים של סובלנות דתית חד צדדית רק עשתה להם טוב, ומי אנחנו שנעז לקלקל את המסיבה? בתקציר הפרקים הקודמים: יצחק רבין שביקש בזמנו מהרב גורן שיואיל בטובו להסיר את דגל הלאום מעל מערה המכפלה ולדאוג שכל הנכנסים למקום יחלצו נעליהם בהתאם למקובל במסגד. וכן משה דיין ביקש שאם ממש מוכרחים להתפלל במקום, כדאי שיעשו את זה בשקט כדי לא להרגיז את המוסלמים. מי שקיבל את פני החטיבה ששיחררה את המקום, בדגלים לבנים ומפתחות, הבין מהר מאוד שעם היהודים אפשר להיות "בלי" ולהרגיש "עם".

אבל המכנה המשותף שלנו על המקומות האלה הוא עמוק ורחב הרבה יותר ממה שהעין רואה. קבר רחל לדוגמה, הצליח לאחד בבכי את המשוררת דליה רביקוביץ' וח"כ מנחם פרוש ז"ל. זה האחרון הרטיב את חולצתו של רבין בדמעות, והתחנן שלא ימסור את הקבר לידי הפלסטינים במסגרת הסכם אוסלו ב'. ודליה סיפרה כי אין ספור טיפולי פוריות הובילו אותה לבקר בקרב רחל. שם חיכתה בסבלנות עד שאחרונות המתפללות יעזבו את הקבר ואז, בחסות החשכה ביקשה מהחייל שנכח במקום "זמן פרטי" עם אמא רחל: "שם בכיתי כמו שלא בכיתי מעודי. נשכבתי על האבן וצעקתי אליה, 'הבה לי בנים ואם לאו מתה אנוכי'. זמן קצר לאחר מכן הריתי את בני עידו", סיפרה אז המשוררת המנוחה.

אנחנו הקולוניאליסטים?

קבר רחל ומערת המכפלה כיום, הם הרבה יותר ממקום מפגש רוחני של עם ושורשיו. בתקופה רווית מאבקים על זכותנו להתקיים בארץ הזאת, הפכו המקומות הללו למרכז עצבים של האומה היהודית כולה. הם מסמלים את זכותנו על הארץ הזו, את הבטחה התנ"כית, של "לך אתן את הארץ הזאת" ויתרה מכך את זו של "ביצחק יקרא לך זרע" .

המסגד המתנוסס כיום היכן ששכן מרכז האמונה היהודית – קודש הקודשים. הוא הסמל החזק ביותר לסובלנות דתית מהי. ואין ספק לאף אחד, שאם בית כנסת היה מוקם על גבי האבן השחורה בסעודיה בתקופת שילטון זר, הוא לא היה מחזיק מעמד שניה נוספת עם כיבוש מחודש. את זה כולנו בליבנו, שמאל על ימין, יודעים זאת היטב.

אך התחושה היא שזוגיות הזמן והסובלנות הולידה לנו בת ממזרה בשם הכחשה. אומה, שנשיאה הוא מכחיש שואה שהתקיימה רק לפני כשישים שנה, מוצאת את עצמה בעמדה מיומנת להפליא מקעקעת ומשחיתה את ריבונתנו בארץ הזו על אתריה הקדושים. במשנה סדורה ההופכת את הכותל למקום הקדוש היחיד ליהודים בהר הבית, ואין מתקן. כשסוסה פלאית שלא הייתה קיימת במאות הקודמות הגיחה כדי להצדיק אחיזה במקום לא להם. כשאנחנו הקולוניאליסטים שהגיעו מפולין ומרוקו והם בעלי הבית ואין מוחה. זו דרכה האלגנטית של שיכתוב ההסטוריה באגדות נוסח אלף לילה ולילה.

בשלב הזה, לא יועילו המגילות מקומראן ואין ספור הממצאים

המוכיחים כי ארץ השממה חיכתה לבניה. בנקודה זו אנו ניצבים בפני פרשת דרכים גורלית.

האם המכחישים מתוכנו שמזהים עצמם כציונים אך פועלים בניגוד לדרכה במעשיהם ומובילים אותנו להתאבדות לאומית, יתנו את הטון בשיח התקשורתי? או שאולי הגיעה העת "לעמוד על נפשנו" ברוח החג הקרב ובא. להתנתק מהפחד המשתק האוחז בנו כשאנו נדרשים להסברים על זכות האדונים שלנו במרחב הזה. בזמן סימלי מאין כמוהו הגיעה עת ההכרעה.

האם יתקיים בנו "ושבו בנים לגבולם", או שמה בן האמה הוא בגבולו שלו, ואנו, אנא אנו באים?