מספר הפצועים קשה בתאונות - פי 3 מהמדווח

תאונה סטטיסטית: מדינת ישראל מציגה נתוני נפגעי תאונות נמוכים משמעותית מהמספרים בפועל. בדיקת המכון הלאומי לחקר טראומה שנערכה לבקשת ynet, מעלה כי מספר הפצועים קשה בתאונות דרכים ב-2009 גבוה פי 3 מזה שדווח על-ידי המשטרה. בנוסף, בדיקה מעמיקה של נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מגלה כי מספר הנפגעים בתאונות דרכים גבוה בכמה עשרות אלפים מהנתונים הרשמיים: לעומת כ-31 אלף נפגעי תאונות עליהם דיווחו הלמ"ס והמשטרה ב-2009, נרשמו בפועל לא פחות מ-87 אלף נפגעים.

• שיפור בבטיחות בכבישים? לא לפי המספרים
• איך סופרים הרוגי תאונות דרכים?
  

איך קורה שהמשטרה מדווחת רק על שליש מהפצועים קשה? (תצלום: אבי מועלם) 

מה דווח, מה היה בפועל

בסיכום 2009, דיווחו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) ומשטרת ישראל על 1,708 פצועים קשה בתאונות דרכים - לכל הדעות ירידה מרשימה של כ-15% לעומת 2008. סך הנפגעים בתאונות בשנה שעברה, כך סיכמו הלמ"ס והמשטרה, עמד על 31,476 בני אדם - ללא שינוי לעומת 2008. אלא שמתברר כי נתונים חיוביים אלה רחוקים מללמד על מצב הבטיחות האמיתי בכבישי ישראל.

לבקשת ynet, ערך מכון גרטנר, המכון הלאומי לחקר טראומה, בדיקה של נתוני נפגעי תאונות ב-2009, בהתאם לרישומי 17 בתי חולים בארץ. מהבדיקה עולה כי ב-2009 נרשמו לפחות 5,316 נפגעי תאונות, המתאימים להגדרת "פצוע קשה" של המשטרה. מספר זה גבוה פי שלושה מנתוני הלמ"ס. נתון נוסף שאינו זוכה להבלטה בנתוני הלמ"ס והמשטרה, הוא מספרם האמיתי של כל הנפגעים בתאונות: ל-31,476 נפגעים "רשמיים" בתאונות ב-2009, יש להוסיף 56,100 נפגעים שנרשמו בתיק משטרתי הנקרא "כללי עם נפגעים" - הגדרה מנהלתית-פנימית של המשטרה, שבמקרים רבים אינה מעידה על חומרת התאונה.

ביחידת המדען הראשי של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, מציינים כי בין התאונות הקלות לכאורה, "ישנן מדי שנה תאונות קשות רבות". חשוב להדגיש כי לא מדובר בבעיית רישום בלבד: הליקויים בניתוח הנתונים מונעים איתור של נקודות תורפה בטיחותיות בכבישים וזיהוי של קבוצות סיכון - וכך נפגע גם המאבק בתאונות דרכים.

"ת"ד" או "כללי עם נפגעים"?

כדי להבין היכן טמונה הבעיה עם מספרי הנפגעים, חשוב להתחיל עם מספר הגדרות בסיסיות. הגדרת "פצוע קשה" על-פי המשטרה והלמ"ס פשוטה: פצוע תאונה שאושפז בבית חולים ל-24 שעות או יותר, שלא לצורך השגחה בלבד. לעומת זאת, בתי חולים מגדירים את חומרת הפציעה באופן מדויק הרבה יותר: בהתאם למדד המחשב את סיכויי ההישרדות של הפצוע, ובהסתמך על אבחנות רפואיות.

• "תאונת ת"ד": כל התאונות הקטלניות, כל התאונות קשות בהן נרשם לפחות נפגע אחד שאושפז למשך 24 שעות, וכן חלק מהתאונות הקלות. סיווג זה מחייב חקירה והגשת כתב אישום נגד האחראים לתאונה.
• "כללי עם נפגעים": כל התאונות עם פצועים באורח קל, שלא סווגו כ"תאונת ת"ד". למשטרה יש במקרה זה מרחב תמרון רב למדי בכל הנוגע להמשך הטיפול.
  

לדעת מומחי בטיחות רבים, התוצאה היא פגיעה ברורה ביכולתם של גופי בטיחות לנהל מאבק יעיל בתאונות הדרכים. שוקי כהן, כלכלן וחוקר תחבורה, מסביר: "ביישום של סיווג תאונות חלים שיבושים חמורים, שגורמים לכך שאותו קובץ 'תאונות ת"ד' אינו משקף בפועל את התאונות הקשות, ואינו מתאים לשום צורך - למשל טיפול במוקדי תאונות - ואפילו לצורכי אכיפה בלבד הוא בעייתי".

"רישום יתר של תאונות צעירים"

הנה דוגמה לבעייתיות הנתונים: בדו"ח משנת 2009 של הרשות הלאומית לבטיחות, נבדקה מעורבות נפגעים בתאונות דרכים לפי גילאים, ועל-פי הסיווגים השונים של תיקי המשטרה. אלה היו המסקנות: "בתיקי 'תאונות ת"ד' יש הטיה לכיוון הנפגעים הצעירים עד גיל 24, המהווים 10% מהנפגעים בתיקים אלה, אך רק 6% בתיקי 'כללי עם נפגעים'. אם זה לא מספיק, מבהירים ברשות כי "בקרב גילאי 25-65 המצב הפוך".

כאשר מאחדים בין נתוני תאונות ת"ד ותאונות "כללי עם נפגעים", מתקבלת התפלגות שונה לחלוטין של סוגי תאונות. כך למשל, על-פי נתוני הלמ"ס והמשטרה, שיעור תאונות חזית-אחור בכבישים עירוניים ב-2008 היה 6.5% בלבד מתיקי "ת"ד". בתיקי "כללי עם נפגעים", שיעור תאונות אלה הוא כ-34%.

ההבדל בין 11% ו-22%

בעיה נוספת נוגעת לחומרת התאונות, ולחומרת הפציעה של הנפגעים. כך למשל, על-פי נתוני הרשות הלאומית לבטיחות, כ-11% ממי שהוגדו "פצועים קל" על-ידי המשטרה ב-2008, אושפזו ליותר מ-24 שעות, ואובחנו כפצועים באורח קשה בבתי החולים.

בעיית אבחנה זו עלולה להוביל לליקויים בזיהוי קבוצות סיכון: על-פי נתוני המשטרה, 11% מסך רוכבי האופנוע שנפגעו בתאונות ב-2008 נרשמו כפצועים באורח קשה. בנתוני הטראומה, שיעור הנפגעים באורח קשה כפול: 22%. "בכל הנתונים שמצביעים על חומרת הפגיעה, ישנו חוסר התאמה משמעותי בין נתוני המשטרה לנתוני בתי החולים", קובעים ברשות. "חוסר ההתאמה גורם לכך שהנתונים המפורסמים על-ידי הלמ"ס אודות פצועים קשה, שכאמור מתבססים על סיווג המשטרה בלבד, עלולים לסבול מתת-דיווח".

לדברי ד"ר קובי פלג מהמכון לחקר הטראומה, התוצאה של הפער בדיווח בעניין חומרת הפציעות, עלול להוביל להבנה לקויה של מצב הבטיחות. "המספרים הגלובאליים - כלומר, ההבדלים בין סך הנפגעים לפי רישומי טראומה ולפי נתוני משטרה - אינם חשובים כשלעצמם. מה שחשוב הוא להגיע להבנה של ההתפלגויות השונות, שמאפשרת זיהוי של קבוצות הסיכון וניהול מדיניות נכונה".

יש לציין כי בשנים האחרונות נעשים ניסיונות לשפר את איכות הנתונים הנאספים על-ידי הלמ"ס. ברשות הלאומית לבטיחות, משלבים מזה כשנתיים את רישומי הטראומה של בתי החולים בדו"חות השנתיים - אם כי רק במסגרת נספח נפרד, ולא כחלק מהנתונים השוטפים. גם בלמ"ס מנסים להרחיב את בסיס הנתונים, אך גם שם רישומי הטראומה, כמו-גם נתוני תאונות "כללי עם נפגעים", מצורפים בנספחים נפרדים, שלרוב כלל אינם מגיעים לידיעת הציבור.

הבהרה: המרכז הלאומי לחקר טראומה העביר נתונים בלבד לבקשת ynet, ולא ביצע בדיקה השוואתית. השוואות הנתונים בוצעו כולם על-ידי ynet.