אל תטו חסד לקטינים עבריינים

המקרה האחרון, בו נאשמים נערים במעשי אינוס והתעללות, מדגים שוב שלא צריך להיות בוגר כדי להיות חשוד, נאשם או אחראי לחמורות שבפגיעות באדם אחר. בשנים האחרונות אנו עדים לפגיעות חמורות שמבצעים קטינים, בהן עבירות מין לרבות החמורות שבהן, או עבירות אלימות קיצוניות כמו רצח והריגה. זכורים במיוחד צחי יעקב ועורכת הדין ענת פלינר שהומתו בידי קטינים.

למקרים רבים אלה מספר מאפיינים משותפים. ראשית, קטינים פוגעים בעיקר בקטינים אחרים, בעיקר כשמדובר בעבירות מין. שנית, מערכת המשפט אינה ערוכה עדיין לטפל במקרים אלה ובעיקר בולט היחס המועדף שמקבל העבריין הקטין לעומת ההתעלמות ממנה סובל לעיתים קרובות דווקא הקורבן.

גיל האחריות הפלילית בישראל הוא 12 שנים, אך הקטינות תמשך עד לגיל 18, כלומר לפעמים לא מדובר על עוברי חוק "ילדים", אלא מי שנמצאים על סף בגרות ממש. גם אם לסביבה, הורים, מורים, יש חלק ברקע למעשה, לא ניתן לשלול לגמרי את מושג האחריות האישית ולהציג את הנער כנטול אחריות. ואולם, פעמים רבות מדי התחושה היא כי המבצע את מעשיו בגיל קטינות, ויהיו אף פליליים ברף החמור, כמעט פטור מעונש. לפיכך גם נתקלים בקורבנות שהתחרטו על ששיתפו פעולה עם הרשויות נוכח התנהלות המשפט. כך במקרהו של ילד נפגע עבירות מין חמורות, שהפוגע בו, שכנו, שוחרר למעצר בית. התוצאה היתה סירובו של הנפגע לצאת מביתו שלו.

התייחסותה המגוננת של מערכת המשפט בישראל לקטין העומד לדין, מגמדת זכויותיהם של הקורבנות ואף את האינטרס הציבורי: האיסור על נוכחות באולם המשפט, הצורך להגיש בקשה מיוחדת ולזכות לחסדם של השופטים רק כדי לעקוב אחר מהלך הדיונים, החשיפה התקשורתית שמשאירה את משפחות הקורבנות עירומות מפרטיותן מול החסיון הניתן לקטין גם משהורשע בעבירה החמורה בספר החוקים, הסיוע המשפטי המיידי שיקבל החשוד במעשה אך לא הקורבן ולבסוף – העונש הקל שייגזר עליו רק בשל גילו.

איש לא נותן את דעתו לשאלה שמא הגיע הזמן לשנות זאת ולומר בקול: עבירה חמורה של קטין אינה ראויה מיידית ליחס סלחני יותר ולא ברור כלל כי ענישה מקלה בעבירות חמורות אכן תורמת לשיקום.

המערכת לוקחת כמובן מאליו את איסור פרסום פרטיו של נער שהורשע בעבירה חמורה ביותר. לא מדובר על חשוד או על נאשם אלא על מי שכבר הורשע. למי עוזר איסור פרסום זה? בוודאי שאין בכך כדי לייצר הרתעה, כאשר הביוש הוא בהחלט חלק מדרכי ההרתעה החשובות (וידוע המונח Naming and Shaming, פרסום וביוש, הרואה ערך עונשי והרתעתי בעצם פרסום זהותו של עבריין). אין בכך כדי לקדם את האינטרס הציבורי, כדי שאחרים ייזהרו מפני אדם מסוכן, ומחקרים חדשים מעידים על עבריינות מין בגיל צעיר כמנבאת עבריינות מין בקרב בגירים.

היעדר הפרסום משמעותו גם היעדר מעקב אחר הנעשה באולמות בתי המשפט לנוער, והיעדר שקיפות בהליך פלילי מעלה מטיבו חששות, כך שאינטרס ציבורי נוסף נפגע.

להפעיל שיקול דעת

בכמה ממדינות ארה"ב למשל, בהן קיים מרשם עברייני מין, מופעל שיקול דעת לגבי פרסום פרטי קטינים, שלוקח בחשבון גם טיפול שאותו יעבור הקטין. איזה תמריץ קיים במדינת ישראל לקטין לעבור טיפול, בידעו כי ממילא לא יפורסמו פרטיו ולא ייענש בחומרה?

רק בישראל (לעומת בריטניה וארה"ב) יעמוד קטין לדין בערכאה מיוחדת, בבית המשפט לנוער, ויהנה מפריבילגיות אלה גם אם ביצע את העבירה החמורה ביותר - רצח. ההגנה מוענקת בשמו של 'שיקום' ספקולטיבי שלא ברור כי אכן יגיע. מעטים יודעים למשל כי רוצחים ככלל אינם עבריינים מועדים. דווקא רוצחים צעירים מועדים יותר לחזור על פשעם. האם אין בכך סיבה מספקת כדי להזהיר את הציבור?

המדהים הוא שנושא חשוב זה כמעט ואינו זוכה להתייחסות משפטית. בתי המשפט עוקבים כעיוורים אחר מטרת ה"שיקום". עד כמה? לא מזמן נאסר לפרסום שמו של קטין שזוכה וביקש לפרסם פרטיו על מנת לטהר את שמו. במקרה קשה יותר נאסר פרסום עבירותיו של קטין, עבריין מין קשה, שנמלט ממעון נעול. כיצד ניתן להצדיק זאת?

קריאתי למחוקק, ליזום דיון בנושא ולשאול אם לא הגיעה העת להסתכל על עוברי החוק הקטינים לא כמקשה אחת הראויה להגנה אלא כעל קהל שחלקו, לפחות, אינו מצדיק את ההגנה היתרה הניתנת לו כרגע.

הדבר גם יאפשר בצורה פרדוקסלית כמעט, להכניס את הקטינים הנושאים באחריות, לעולו של פיקוח על עברייני מין למשל, דבר העשוי לעזור גם להם. אחרת, כל זמן שקורבנותיהם של אותם קטינים מרגישים כי הם אלה שנפגעים בידי מערכת המשפט והציבור נחשף לפגיעות חוזרות ומיותרות שניתן היה למנוע, לא נוכל לדבר על "משפט צדק" אף כעל אידאל רחוק.

ד"ר דנה פוגץ', ראש מרכז נגה, הקריה האקדמית אונו