"אוהבת את בתי, אבל שונאת להיות אמא"

כנערה, גדלתי בתחושה שאני לא רוצה להיות אמא בעתיד ועכשיו, בשנות העשרים שלי, אני חווה תחושות וחששות דומים.

בישראל של 2010 כבר מותר להגיד את זה: יש אנשים שלא רוצים ילדים. בשנים האחרונות קל לי יותר למצוא גברים ונשים שמצהירים שאין להם עניין בהורות. הרשת מתמלאת בבלוגים ובכתבות על אנשים שבוחרים בחיים נטולי ילדים ומתגבשות גם רשתות חברתיות של אנשים שבוחרים באי-הורות. המשותף לאנשים הללו הוא הספק בכך שהורות היא החוויה המספקת והממלאת ביותר שמזמנים להם החיים. משותף להם גם דבר נוסף – כמעט כולם שמעו את התגובה: "את/ה תתחרט/י על זה".

70% - לא היינו עושים זאת שוב

בשנות השבעים פרסמה העיתונאית האמריקנית אן לנדרס את השאלה: "לו היית יכול לבחור שוב, האם היית בוחר להיות הורה?" 70% מתוך 10,000 המשיבים השיבו בשלילה. תוצאות הסקר של לנדרס השפיעו על אורנה דונת, דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שהחליטה למקד את המחקר שלה ברגשות החרטה הסובבים את הבחירה בהורות ובאי-הורות.

המחקר של דונת עדיין נמשך, אך כבר עתה היא קובעת שחרטה על הורות קיימת והיא עדיין טאבו בחברה הישראלית. על המתחרטים שחושפים את רגשותיהם מופעלות סנקציות חברתיות רחבות, החל בייחוס התחושות הקשות ל"דיכאון אחרי לידה", קביעה כי הם לא נורמלים או מטורפים והתייחסות אליהם כאל מפלצות. כך או כך, תחושת החרטה על ההורות נדחית על הסף ומסווגת כבלתי לגיטימית.

החברה ממהרת להעלים את הפנים הבלתי מתגמלים שבגידול ילדים באמצעות אמירות כמו "יש קשיים, אבל החיוך שלו שווה הכול", שמקטינות את התסכול האמיתי שבהורות. תגובתה של טוקבקיסטית אחת לרשומה פופולרית של בחורה שהחליטה לא לעשות ילדים, נגעה בי במיוחד: "הלחץ על נשים לעשות ילדים הוא טרור במלוא מובן המילה... לדבר על הרווח שבעשיית ילדים מבלי לדבר על ההפסד זו פשוט הונאה שרוב הנשים שותפות לה".

לשבור את קשר השתיקה

הרגשתי שיש בוודאי גם נשים אחרות שרוצות לשבור את קשר השתיקה ולספר מה עובר עליהן. ואכן, מצאתי אישה מופלאה כזו. עינת (שם בדוי) דווקא רצתה ילדים. "היתה לי תחושה שזה הדבר שיתן לי משמעות לחיים וימלא אותי", סיפרה לי. "עבדתי עם ילדים. הייתי מעולה עם ילדים. הייתי מלכת הילדים".

"אבל אחרי שילדתי", הוסיפה. "לא הרגשתי כלום כלפי בתי. כאילו הניחו עלי אבן. יש מי שיגיד שהיה לי דיכאון אחרי לידה. אני חושבת שיש דבר כזה, אבל שזה הרבה יותר נדיר ממה שחושבים. כל אישה שיש לה קושי – מתייגים אותה. נותנים לה תרופות וגמרנו. עברו שנים ואני עם אותן התחושות".

עינת היא בחורה נעימה, עם חוש הומור, משוללת כל רמז לטירוף. היא אוהבת את הבת שלה ולמרות החרטה הכבדה, לא רוצה שתיפגע: "לקח לי הרבה זמן להתאהב בה. הרבה מדי זמן. היום אני יכולה להגיד שאני אוהבת את בתי, אבל שונאת להיות אמא. אני שונאת בזה הכול. קודם כל את בית הסוהר שזה שם אותך בו. אין יכולת להתחרט, להחזיר את המוצר אחרי 14 יום.

"אני גם לא אוהבת להיות רעה כל הזמן, לצעוק ולהעניש. זה מאלץ אותי להתעמת עם הדברים הכי כואבים שבי. הרגשות שבי גרמו לי להרגיש כמו מפלצת. אומרים ש'קשה', אבל לי זה היה בלתי נסבל".

"אמהות לא יכולות לצחוק כמו פעם"

הקושי בהורות אינו לוגיסטי בלבד. חוץ מהאכלה, החתלה והסעות של הילדים, ההורים הטריים חווים גם שינוי בזהות. הילד ממלא את זמנם ואת מחשבותיהם והם כבר אינם מי שהיו. מרכז הכובד של חייהם מוסט אל התינוק החדש וההורים מרגישים פעמים רבות שהילד הוא שלוחה שלהם עצמם. גם היחס החברתי להורים שונה מאשר לרווקים ובפרט כלפי אמהות. נשים מספרות לעתים קרובות כי הן חשות שהן נמדדות באמצעות אמהוּתן ואצל רבות מהן האמהוּת מלווה ברגשות אשם כבדים, בייחוד אם הן ממשיכות גם לטפח קריירה. למושגים כמו "אמהות עובדות", או "אמא קרייריסטית" אין מקבילים גבריים והם מכבידים לעתים קרובות על נשים שבחרו שלא להקדיש את כל חייהן לאמהוּת.