100 שנה לקיבוץ הראשון: היה כדאי?

זה קרה לפני 100 שנה: קבוצת פועלים יהודים במושבה כינרת הסתכסכו עם מעסיקיהם. הכלכלן ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי בהסתדרות הציונית, הציע לפועלים לקבל 3,000 דונם שרכש באום-ג'וני שבעבר הירדן וציוד חקלאי, ולהקים שם יישוב משלהם.

הפועלים עזבו את כינרת ועברו לחדרה, אך לבסוף יצאו 12 מהם לאום-ג'וני והקימו קומונה. הם גרו בשלושה צריפים קטנים, עבדו בפרך וסבלו ממחלות, אך להפתעתם, סיימו את השנה הראשונה ברווח. הם קראו למקום "דגניה" על שם הדגן שגדל שם. שנתיים אחר כך, נתן להם רופין שטח אחר, סמוך לכינרת. כך החלה הרפתקת הענק הכלכלית-חברתית הקרוייה "קיבוץ". 

התנועה הקיבוצית תציין השנה את האירוע ההיסטורי בטקסים וחגיגות. מאז 1910 קמו בארץ 273 קיבוצים. גם כיום, אחרי ש-60% מהם הופרטו, זוהי התנועה השיתופית הגדולה בעולם.

יישובים שיתופיים קיימים גם בהולנד, יפן, רוסיה ומדינות נוספות, אך בשום מקום הם אינם מאכלסים כל כך הרבה אנשים כבישראל ומגלגלים כל כך הרבה כסף. בעולם יש גם 700 אלף קואופרטיבים, אך הגדול ביניהם היה תנובה - עד להפרטתה ב-2007. רק בישראל קיימת תופעה הביזארית כמו מפעל ששוכן בתוך קומונה ונמצא בבעלותה, מעסיק חברים לצד שכירים מבחוץ ונסחר במיליארדי דולרים בבורסת נאסד"ק.

הקיבוץ הוא נושא לויכוח סוער ורווי ייצרים בחברה הישראלית - וגם בין הטוקבקיסטים באתר זה: האם הקיבוצים הם סיפור הצלחה שתרם להצלחת המשק כולו, או דווקא ניסוי כושל של "פרזיטים" שמתקיים על חשבון המדינה? האם ההשקעה במפעל הקיבוצי הניבה תשואה הולמת?

"מקנאים בנו בגלל שאנחנו מעסיקים אותם"

הקיבוצים מאכלסים כיום רק 1.6% מאוכלוסיית המדינה, אבל ב-2008 הם ייצרו סחורה חקלאית בהיקף של 6.5 מיליארד שקלים, כ-34% מהתפוקה החקלאית בישראל, ותוצרת תעשייתית בהיקף של 32 מיליארד שקלים, 9.2% מהתפוקה התעשייתית ו-5.2% מהתוצר במדינה. 350 המפעלים שבקיבוצים מעסיקים 9,500 חברים ו-32 אלף שכירים - רובם בפריפריה.

מקטרגי הקיבוצים טוענים כי ההישגים הללו נשענים על הטבות מהמדינה - קרקע, ומחיקת חובות העתק שהקיבוצים שקעו בהם בשנות ה-80 במסגרת הסדר הקיבוצים. מבדיקה שערך הכלכלן אופיר בן אסולי עבור הכנסת, עולה כי ההסדר עלה למדינה בין 200 ל-400 מיליון שקלים בשנה.

מנכ"ל בנק לאומי, גליה מאור, שחתמה על ההסדר בהיותה פקידה בבנק ישראל, משוכנעת שהמדינה הרוויחה ממנו. "ההסדר היה מההשקעות המשתלמות בתולדות המדינה", אומרת מאור, "גם אם הפסדנו כסף מזומן, הרווחנו ענף יצרני חזק, שמעסיק עובדים ותורם למשק מסים בהיקף גדול לאין ערוך יותר ממה ששילמנו. הקיבוצים הם נכס אסטרטגי ובר קיימא שאסור לוותר עליו. ואני שמחה שחוזי השחורות לגביו התבדו".

הפרופסור נתן זוסמן, מהחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית, מפקפק בכך. "לחלק מהקיבוצים הייתה בעיית נזילות, והפריסה פתרה את בעייתם והייתה משתלמת", אומר זוסמן ל-ynet, "קיבוצים אחרים הגיעו לאי-יכולת קיום, והכסף ירד לטמיון".

יו"ר התנועה הקיבוצית, זאב שור, מתקומם. "הרבה יזמים פרטיים מקבלים פריסת חובות ובסוף פושטים את הרגל", אומר שור ל-ynet, "רוב הקיבוצים, לעומת זאת, שרדו את המשבר וכיום מחזירים את החובות, משגשגים ותורמים למדינה".

מה יוצא למישהו כמוני, שאינו קיבוצניק, מקיומכם?

"מי שרוצה מדינה בין חדרה לגדרה - בבקשה. מי שרוצה שיהיו גם נגב וגליל, צריך אותנו. במקומות כמו עמק בית שאן והערבה אנחנו כמעט כל התעשייה. אנחנו נמצאים במקומות שיזמים פרטיים לא מוכנים לבוא. זאת הסיבה לקינאה של תושבי עיירות הפיתוח, שבמשך שנים התרוקנו כל בוקר כי כולם הלכו לעבוד בקיבוצים".

הקיבוצים קיבלו הרבה יותר קרקע מעיירות הפיתוח. אולי בגלל זה הם הקימו יותר מפעלים? 

"87% הקרקע של הקיבוצים היא בכלל חקלאית. יש בעיירות הפיתוח אזורי תעשייה רחבי-ידיים שעומדים שוממים. המפעלים בקיבוצים קמו בזכות הארגון והיזמות".

"ויתרתם על האג'נדה? ותרו על ההטבות"

שטח הקיבוצים מהווה 10% מהקרקעות בישראל. רובם קיבלו אותה בחכירה מהקרן הקיימת או ממינהל מקרקעי ישראל. הקרקע מיועדת לחקלאות, תעשייה, מגורים ומבני ציבור, אך בשנות ה-90' החלו לבנות עליה בתים להשכרה, צימרים ומרכזי מסחר - לרוב, בניגוד לחוק. המינהל התערב וביקש "להלבין" את שינוי הייעוד, אך ארגון "הקשת הדמוקרטית המזרחית" עתר לבג"צ בבקשה לחייב את הקיבוצים לשלם עבורו - וזכה.   

"הקיבוצים תרמו למדינה תרומה עצומה", אומרת נורית חג'ג', ששימשה עד לפני לאחרונה כמנהלת הקשת הדמוקרטית, והייתה בעצמה חברה במשך שמונה שנים בקיבוץ רעים. "הם לא פרזיטים ואני לא אוהבת לשמוע שמכנים אותם כך. אבל הם קיבלו בתמורה פריבילגיות גדולות, גם בסטטוס ובהערכה וגם בתחום החומרי. זה לא רק הקרקע. הקיבוץ היה עד לפני כמה שנים מדינת רווחה סקנדינבית בתוך העוני הישראלי. הכיתות שלהם בבתי הספר, למשל, יותר קטנות מהכיתות באירופה".

מדינת רווחה?! לרוב הקיבוצניקים אין פנסיה.

"הם לא דאגו לעצמם לפנסיה כי הם לא האמינו שיזדקנו".

והם כן דאגו לעצמם לבתי ספר טובים ומפעלים משגשגים, שמספקים מקומות עבודה לאחרים. מדוע זאת פריבילגיה?

"אם הקרקע הייתה שייכת למישהו אחר, הוא היה מקים עליה מפעלים. הקרקע בישראל היא מצרך יקר ונדיר. הקיבוצים קיבלו אותה לצורך מסויים - חקלאות, ואם הם החליטו להשתמש בה לצרכים אחרים - שישלמו עבורה".

בקיבוצים טוענים שאם היו נותנים להם לבנות בלי העיכובים המשפטיים, מלאי הדירות במדינה היה גדל והמחירים היו יורדים.

"זאת תפישה של שוק חופשי. אני חושבת שתכנון ציבורי היה משיג תוצאות טובות יותר".

זאת הגישה של הקיבוצים עצמם, אבל העולם מתנהל כיום אחרת. לכולם מותר להיות קפיטליסטים ולעשות כסף מנכסיהם ולקיבוצים אסור?

"בגלל שהם קיבלו הטבות לפי אג'נדה אחרת. הם ויתרו על האג'נדה? שיוותרו גם על ההטבות".

זאב שור לא מבין על איזה הטבות מדובר: "75% מהקיבוצים נמצאים בנגב ובגליל, והקרקע שלהם בקושי שווה משהו. צריך להגיד תודה שהם שם. עד היום הרשויות לא פיצו את תל-קציר, שבתיו נפגעו מהפגזות סוריות במלחמת ששת הימים, ואת מנרה, שהפרות שלו ברחו מעבר לגבול במלחמת לבנון השנייה".  

האידיאולוגיה שונה, התפוקה זהה

האם יש לוויכוח הטעון הזה תשובה מקצועית? "כדי לבדוק אם הקיבוצים הניבו לנו תשואה הולמת צריך לבדוק מה היה קורה אם במקומם היו קמים יישובים מסוג אחר, מושבות, למשל", אומר זוסמן, "קראתי מחקרים שהשוו בין כינרת לדגניה א'. אלה יישובים חקלאיים מאותה תקופה עם מזג אוויר וקרקע זהים ואידיאולוגיה שונה. מתברר שהפריון, התפוקה והרווחיות היו כמעט זהים. לתעשייה הקיבוצית היו הישגים מרשימים, אבל היא נהנתה מתחרות לא הוגנת, כי ממשלות מפא"י העניקו לה אשראי זול ועדיפות ברכש".

והיום, כשכבר אין העדפה כזאת?

"יש כמה סיפורי הצלחה שאי אפשר להתווכח אתם, כמו נטפים, יטבתה או טבעול. מצד שני, שטראוס הייתה תמיד יותר רווחית מתנובה".

אבל בלי תנובה ספק אם הייתה מדינה. בגלל שהם לא היו חברה מסחרית, הם סיפקו סחורה בכל מקום, גם במקומות מסוכנים בזמן מלחמות.

"נכון. וגם קשה לדעת מה היה קורה אם היו קמות מושבות במקום קיבוצים. האם הן היו שורדות את הסכנות והמלחמות? האמת היא שזאת לא שאלה כלכלית, אלא אידיאולוגית".

הרוח הקיבוצית של ההייטק

"הקיבוצים הניבו למפעל הציוני תועלת כלכלית עצומה, הרבה מעבר לכסף", אומר ל-ynet הסופר וההיסטוריון מוקי צור מקיבוץ עין גב, "הם תרמו במתן דוגמא, ברוח. אפילו בהייטק. אחד מסודות ההצלחה שלו היא רוח השותפות. צוות ההייטק הוא לא ארגון היררכי אלא קבוצה יוצרת שכולם שותפים לעשייתה. זאת השפעה עקיפה של הקיבוץ, דרך צה"ל, כי מייסדי ההייטק הגיעו מהצבא, והם הביאו אתם את רוח צה"ל, שהגיעה מהקיבוצים.

גם הקשר המופלא בין המחקר והפיתוח לייצור הגיע מהקיבוץ. החקלאים בקיבוצים תמיד עבדו בשיתוף פעולה עם אנשי מדע, בניגוד לחקלאים בכל מקום אחר. ממציא הטפטפת, שמחה בלאט, למשל, עבד יד ביד עם הקיבוצניקים, ויצר מוצר שנמכר בכל העולם. גם במערכת הבריאות: בית החולים שיבא, למשל, נבנה ממש לפי מודל העבודה הקיבוצי".

הקיבוצים לימדו אותנו מה זה עבודת צוות? בעולם המערבי אין עבודת צוות? 

"אם ההתיישבות בארץ הייתה קמה ביוזמה פרטית, ייתכן שלא היינו נראים כמו המערב אלא כמו דרום אמריקה: חוות חקלאיות ומפעלים נחשלים, אדונים ועבדים. ואילו כאן, ערכי הקיבוץ חילחלו החוצה והגיעו גם לאנשים שלא רצו לחיות בשיתוף מלא: המושבים, חברות העובדים ואפילו עיירות הפיתוח".

עיירות הפיתוח? עד היום יש שם כעס ותסכול על איך שהקיבוצניקים התייחסו אליהם.

"בצדק, בגלל ההתנשאות של חלק מהקיבוצניקים אל העולים. אבל הקיבוצניקים גם נתנו להם מודל להזדהות. קח מהגר שמגיע לארה"ב או לברזיל ועובד אצל איזה עשיר בחווה: הוא מרגיש כמו עבד, וזה מייאש ומשתק. בעיירות הפיתוח בשנות ה-50', לעומת זאת, הם עמדו מול בוסים שהיו אנשים פשוטים במכנסיים קצרים ועבדו קשה כמוהם. אנחנו גרנו בבתים של 30 מ"ר עם מקלחת משותפת. איך סלאח שבתי אמר? אתם יותר עניים מלשכת הסעד. מעסיק כזה נותן לעובד תחושה שהוא יכול להצליח כמוהו".  

אז הקיבוצים לא ניצלו את המצוקה בעייירות הפיתוח, אלא פתרו אותה?

המצוקה הייתה קשה אבל בקנה מידה היסטורי - נפתרה מהר. בשנות ה-50' קמו 'מעברות' של אוהלים ופחונים בשולי הערים הגדולות בכל העולם השלישי. ברוב המקומות הן עדיין קיימות, ואצלנו הן התפרקו אחרי כמה שנים. היום יש בארץ יותר עוני ממה שהיה שנים מעטות אחרי תקופת המעברות. לקיבוצים היה חלק בכך". 

"אנחנו נשארים כאן"

האם התרומה שהקיבוצניקים מתגאים בה לחברה הישראלית עדיין קיימת או שהיא נחלת העבר? הקיבוצים סבלו במשך 20 שנה מהגירה שלילית, אבל בשנתיים האחרונות הם קלטו כ-2,500 תושבים וחברים חדשים. 188 מהקיבוצים הופרטו ומשלמים שכר דיפרנציאלי, אך הבעלות על המפעלים והקרקע היא עדיין משותפת. 74 קיבוצים נוספים הם עדיין שיתופיים - ודווקא הם העשירים ביותר.

"הטענה שכל הקיבוצים בדרך להפרטה אינה נכונה", אומרת רחל ויזל, מרכזת המשק בקיבוץ סאסא שבגליל העליון. סאסא נחשב לקיבוץ הרווחי במדינה, בזכות מפעל הייצור הביטחוני פלסן. "סאסא לא בדרך להפרטה", אומרת ויזל, "החיים השיתופיים תמיד התאימו רק לאנשים מסויימים. יש מי שרוצה לחיות בקהילה תומכת ויש מי שמרגיש בה חנוק. כיום, אין 'דין התנועה' וכל קיבוץ עושה מה שמתאים לו, אז חלק בוחרים בהפרטה. אני מרגישה שהשיתוף הוביל אותנו להצלחה. וזה משליך על היישובים השכנים, כי אנחנו מספקים גם מקומות עבודה וגם מודל להצלחה, ללקיחת אחריות, לעשייה למען מטרה משותפת".

זאת לא התנשאות?

"אני מקווה שלא. גם אנחנו לומדים מהם".

אם סאסא לא היה קיים, והמדינה הייתה נותנת את הקרקע שלכם לחווה חקלאית ולמפעל פרטי, הם היו מספקים את אותם מקומות עבודה ואותו מודל לחיקוי?

"אני לא יודעת. מדינות אחרות מחלקות קרקעות ליזמים פרטיים ולרוב מקבלות בתמורה פחות. האם כאן זה היה בכלל אפשרי כאן? קשה לי להאמין. אבל אנחנו נשארים כאן".