שברו את הכלים

בזמן האחרון נזדמן לי לקרוא מספר ספרים שתבנית הסיפור שלהם נפרמה, כאילו הכותבים לא צייתו למבנה הסיפור. ולמרות זאת, על בסיס מילים, פסקאות והגיגים עדיין נטווה במוחנו סיפור. הסופרים הניחו לפני הקוראים את הכלים והציעו להם להתלוות אליהם ויחד לרקום ולחשוף את הסיפור המלא.

יואל הופמן, מצב הרוח

בספרו האחרון "מצבי רוח", יואל הופמן ממשיך בדרכו הייחודית לפרק את התבנית המספרת. בסיפור שלו אין אירוע מאתחל, סיבוך או התרה. אין בו גיבור, מקום או זמן, אבל יש בו מילים שהיו לפסקאות. פסקאות שמעוררות את הקורא להרגיש, לדמיין, לספר לעצמו את הסיפור של הסופר, או את שלו.

מצבי רוח. אין תבנית, יש רק פסקאות

בספר של הופמן יכול הקורא להתענג על קטעי הטקסט ויכול אף להפליג איתם. לדוגמא: "וזאת רשימת השעות של האוטובוסים שיוצאים מנהרייה למעלות: 5:15. 6:30. 6:45. 7:00. 7:20. 7:45. 8:30. 11:30. 13:30. 16:00. 18:25. 19:30. והאחרון ב-20:30".

ג'ני ארפנבק, ספר המילים

גם "ספר המילים" של ג'ני ארפנבק גרם לי להרגיש שאני חייבת להיות דרוכה, שאני צריכה לטוות את הסיפור של ילדה אבודה בדרום אמריקה. ילדה שאפילו את שמה אני לא יודעת. אני רק יודעת שהיא חיה בבית מפואר ומרווח ולאט לאט נעלמים האנשים שאיתה. היא לא מבינה מה קורה סביבה וכך גם הקורא.

ארפנבק. ספר שהוא תהליך פענוח (צילום: קתרינה בלינג)

"שלג. סכינים ומזלגות נוקשים על חרסינה, לסתות נפערות בקול פקיקה חרישי, אבא גורס את אידרת הדג בשיניו במקום להוציא אותן מהפה, המים תוססים שרים בכוסות. אילו ירד שלג על מפת השולחן, על השערות של אמא ואבא, על הידיים, אל תוך הכוסות, אז מתישהו לא היה נשמע כל זה.

"בהתחלה היה השלג נמס, כי מה שיורד עליו עדין חם, ככה סיפרה לי סבתא, אבל מתישהו גובר על החום, היא אמרה ככה זה תמיד כשיורד שלג הרבה זמן, ואז השלג מכסה על הכול, והכול נהיה שקט. אילו ירד עכשיו שלג, היתה כל המשפחה משתתקת בבת אחת. לבן רך ודומם כמו הדג שאנחנו אוכלים. סבתא היא היחידה במשפחה שלנו שעוד זוכרת שלג (עמוד 32)".

הספר מתאר סיפור חיים מנוקדת מבט של ילדה. ילדה שלא כל המילים מובנות לה, גם לא משמעותן. עם הילדה המספרת עובר גם הקורא תהליך פענוח. מילה ועוד מילה ועוד ועוד.. כך, בעזרת שרשרת מילים, מאפשרת לנו ארפנבק לפענח את הסיפור המלא. את הסיפור שבעצם לא נכתב במפורש, זה שרק נרמז ונחשף לבסוף במוחו של הקורא.

בדרכה המתוחכמת היא מביאה אותנו ללכת שבי אחרי טקסט, עד שמגלים שהסיפור על ילדה מתבגרת ונאיבית משהו אינו אלא כתב אשמה כנגד הורים, ששיתפו פעולה עם המשטר הקומוניסטי. זהו ספר חכם ומאתגר שדרוש לו קורא אקטיבי.

ארץ פרומה, כריסטיאן קראכט

כריסטיאן קראכט, סופר ממוצא גרמני, לוקח אותנו ב"ארץ פרומה" למסע עכשווי במילים ואלכוהול. הטקסט שלו מסמן לקורא מקומות, מותגים, מיני מזון ומשקאות, מקומות בילוי ולמעשה מגוון רחב של מחוזות עבר והווה של גרמניה.

קראכט. מסע עכשווי של מילים ואלכוהול (צילום: אקהרט ניקל) 

"לא יודע. טנגנס, זה נשמע כל כך כמו תחילת שנות השמונים, עם שלט מניאון ועם אריחים לבנים, ופישרס, זה נשמע כמו מסעדה, שבערב סטודנטים באים אליה לשתות כאילו זה בר. אז יותר טוב שאלך למקס. ככה אתה לפחות לא יודע שום דבר, וגם השם בעצם כבר אומר שזה רק בר.

"אני מחכה איזה זמן, עד שמגיעה מונית פנויה, ואז אני גם עוצר אותה ואני אומר לנהג, אני צריך לבר של מקס, בבקשה. בדרך אני מעשן סיגריה. הנהג הוא פנסיונר. אני יודע, זה ישמע מוזר, אבל אני אומר את זה למרות זאת: מגיל מסוים כל הגרמנים נראים כמו מאה אחוז נאצים. גם הנהג (עמ' 97)". 

קארן הסה, אל מחוץ לאבק

קארן הסה מספרת על עולם של ילדה בת 14 שחיה עם משפחתה באוקלהומה. בכתיבה שהיא בין שירה לפרוזה, בין סיפור ילדים לסיפור למבוגרים, בעזרת שורות שיר לא מחורזות, אנו נכנסים לחיי משפחה באוקלהומה בשנות ה-30 של המאה ה-20, נכנסים לקשיי היומיום והפרנסה, לניסיונות משפחתה לשרוד, למרות האבק והבוץ שהורסים כל חלקה טובה וכל תקווה.

בא האבק

וקרע לגזרים את השדות, שחיטת החורף.

שאמורה היתה להיקצר ביוני,

עמדה בהם כעת חסרת אונים.

הבטתי בשבלים,

שהצליחו לשרוד כל כך הרבה יובש ורוח,

ראיתי אותן עולות באש,

או

נרמסות ברוח

או

נתלשות ועפות לכל עבר כמו סמרטוטים פרומים".

מעט מילים, הרבה אבק, טקסט מצומצם וחסכני שנוגע ללב ועוקב אחרי חיי הגיבורה והאירועים שיביאו אותה בסופו של דבר לעזוב את מה שאהבה כל כך. לעזוב כדי לשרוד.

קורט וונגוט, בית מטבחיים 5

אמרו בזמנו ש"בית מטבחיים 5" הוא רומן פוסט מודרניסטי. רומן שמספר חוויה אישית המבוססת על ימי ההפצצות בדרזדן. הגיבור נמצא אז בבית מטבחיים מתחת לאדמה ואחרי המלחמה שהוא שב לאמריקה, שם הוא משייט בעולם בלי זמן ומספר את חייו. וונגוט אכן העז וחידש; הוא פרם את המבנה, המציא לנו גם מילים, גם ביטויים וגם שמות ולקח אותנו לעולם הזוי.

"שמעו: בילי פליגרם נותק מן הזמן. בילי שכב לישון כאלמן סנילי והתעורר ביום נישואיו. הוא נכנס בעד הפתח בשנת

1955 ויצא בפתח אחר ב-1941. הוא חזר לאותו פתח ומצא את עצמו בשנת 1963. הוא ראה את הולדתו ומותו פעמים הרבה, כך הוא אומר, ועורך ביקורים מקריים בכול המאורעות שביניהם. הוא אומר (עמוד 23)".