האיטי: השקט שלפני הרעש

ביום חמישי הקרוב תפתח תערוכת הצילומים "האיטי: קרנבל אחרון" מאת דניאל קדר, איש עסקים וצלם ישראלי שהתגורר בשנים האחרונת בהאיטי - האי שחווה לפני חודש את רעידת האדמה הקשה כל כך. קדר ("דניקו") מציג בתערוכה צילומים מהקרנבל הססגוני של בני המקום, שנערך בשנה שעברה. השנה הוא כבר לא יתקיים.

ילדי האיטי, התרומות עבורם. מתוך התערוכה 

מטרת התערוכה שתתארח בגלריית קסטיאל בתל אביב מה-11 עד ל-23 במארס היא גיוס כספים לשיקום האי המקולל. כל ההכנסות ממכירת עבודות וספרים יוקדשו לבניית בית ספר חדש לילדי האיטי. העיתונאי הישראלי איתי אנגל כתב על צילומיו של קדר, אותו פגש שם בעיצומה של התופת. כעת דבריו מובאים בפניכם, לצד התמונות.

קשה להדחיק את ריח המוות

חבל לי שאני לא יכול להתבונן בתמונות היפות האלה כפשוטן.

דקות ארוכות אני בוהה בו, מרוח באדום, שחור ולבן, סיגריה בפיו, פנים רגועות ועשן שמיתמר לו לאט לאט בלי לתפוס כיוון מיוחד. ממש כמו אותו אוויר שם בפורט או פרינס. האוויר שעמד ולא נשב לשום מקום ולא נפנף את הריח הכבד, הנורא ההוא, של רבע מליון גופות, של המוות ששאפנו עמוק עמוק לתוך ריאות.

סיגריה של אחרי. מתוך התערוכה

עם כל כמה שאתאמץ לא אצליח לראות בתמונה שום קשר לקרנבל, חג, שמחה או שחרור. הלוואי שהייתי יכול אבל אני לא.

האדום הזה שמרוח לו באלימות על הראש, בדיוק כמו אלה שנגררו מההריסות מבוססים בדם וגוססים את נשימותיהם האחרונות. וכמו בתמונה שלו, ככה שם, בתוך האדום התערבבו נגיעות ומריחות של לבן. לבן של אבק וסיד שקרסו יחד עם אלפי בניינים של עיר שלמה לתוך הלחיים והעיניים. והעיניים האלה עצומות, או כמעט עצומות, כמו של אלה שראינו בעודם בחיים ואחרי כמה שניות, למרבה הבעתה, קפאו מולנו ומתו.

ילדים רציניים. מתוך התערוכה

אפילו הסיגריה שלו, בעיני, היא סיגריה של אחרי. של מישהו שהשלים עם גורל שנגזר עליו. יותר מדי הבעות פנים כאן נטולות חיוך או זחיחות מבודחת שהייתי מצפה לראות בדמויות של קרנבל.

במקום זאת, המבט שלהם הוא רציני, לפעמים כואב. אפילו לילדים שבתמונות יש מבט הרבה יותר בוגר ומלא משמעות מכפי גילם. בטח שלא מבט של ילדים ביום חגם.

קרנבל שמח, או לא כל כך. מתוך התערוכה

זעקה, לפני הגיהנום

איני יכול להשתחרר מהתחושה שיש להם, לכולם כאן בעצם, מבט של אנשים שיודעים שמשהו הולך לקרות. והם לא זועקים. כמו שלא ראיתי אותם זועקים בגהינום שם, את האנשים החזקים והאצילים האלה. הם שקטים ומקבלים. כואבים בשקט.

אם ברקע התמונות האלה היתה מוזיקה קריאולית שובבה מהקריביים אולי זה היה עוזר לי. אולי הייתי משתכנע ונכנס לאווירה של קרנבל. אבל אין. והתמונות של האירוע הכי משובב נפש של הארץ המקסימה הזו רק מפחידות אותי. מהלכות עלי אימים. כאילו שברגע שהן צולמו לכולם היה הכל ברור.

אנשים, כמו אריות. מתוך התערוכה

התבוננות אוהבת, ודואגת

גם כשאני חושב על הצלם, על דניקו (דניאל קדר), זה לא עוזר לעניין. את האיש הטוב הזה, בימים הנוראים ההם של אחרי רעש האדמה, ראיתי רק טורח מבוקר ועד ערב, מבוסס בין גופות של בני עם שהיה לו למשפחה ומועד בין חורבות ששבוע לפני כן היו שכונות סמוכות לביתו.

מה בין איך שראיתי אותו ובין קרנבל? הרי בזמן שאנחנו, עיתונאים וצלמים, כל העת רק תיעדנו את הזוועה, הוא מצידו עשה כל עבודה מלבד לצלם: הוא חילץ, האכיל, השקה, טיפל ודאג למי שאיבדו הכל, וגם כעת, הקדיש עצמו לתהליך שיקום ארוך ותובעני של הארץ האומללה הזו. רק ספרי הצילום שלו מעידים כמה אהב להתבונן באנשים ובארץ הזו.

ילד בהאיטי. מתוך התערוכה

הרעיון שלו לעשות תערוכה כזו בא מאותה אהבה פשוטה. זה רעיון כל כך יפה, כל כך נכון. הרי כל מי שהיה שם, ולו לשבוע אחד בלבד, הספיק לאהוב ולהתאהב באנשים האלה.

האיטי היפה

כמוני, שמעתי אחרים שנשבעו לחזור לשם, ולאו דווקא על מנת לחזור לאסון ולנסיונות השיקום אלא כדי לטייל, לראות את הארץ היפה הזו ולהיפגש עם חברים שהכרנו, אלה שבאירוניה של אותם רגעים ארורים ניסו דווקא להרגיע אותנו, להפציר בנו שכדאי שנגיע לביקור, לראות ולו פעם את האיטי היפה. האחרת.

עצב גדול, על אנשים נפלאים. מתוך התערוכה

דניקו עושה את זה. הוא מציע לנו לחטוף הצצה להאיטי האחרת אבל אני לצערי לא מצליח. כל תמונה זועקת לי משהו אחר, רבדים אחרים. אני מקווה שעם הזמן הרבדים האלה ייעלמו, שאת התמונות היפהפיות האלה אוכל לראות כפשוטן. שאוכל לראות בהן תחפושות, חג, אושר,שחרור מדאגות ולא שום דבר מורכב מעבר לזה.

כרגע הן מסבות לי עצב גדול.

ילד לא ילד. מתוך התערוכה

• "האיטי: קרנבל אחרון". תערוכת צילומים מאת דניאל קדר. גלריה קסטיאל, רחוב אלפסי 36, תל אביב. הטקסט של איתי אנגל ייצא כחלק מהקטלוג לתערוכה.