שביל הפריחה: אפילו הגרמנים באו במיוחד לטייל

בתום ארבעה שבועות של תירוצים שונים (גשם וכדומה), שלפנו את מקלות ההליכה ויצאנו שוב צפונה, לקראת הקטע השלישי בשביל ישראל.

אחרי לילה נעים במיטת "המלאכים" שלנו מיסוד המעלה, נפרדנו מהסדינים בשעה שש בבוקר בדרכנו למצודת ישע. הפעם, איתי ואני זכינו לרוח גבית, בזכות אן, חברה טובה שהגיעה מיפן והצטרפה אלינו.

מטיילים בשביל ישראל:

• איתי ורוית בשביל ישראל: קטע נוח? לא ממש
• יום האם והבן: אתה ואני בשביל ישראל
  

אנחנו מצטלמים למרגלות האנדרטה, הסמוכה למצודה, ויוצאים אל עבר שרידי הכפר הערבי נבי יושע, שם המוסלמים מאמינים כי יהושע בן-נון קבור. ים של חרציות מעניק לכיפות המבנה רקע מרהיב, אולם כבר אחרי כמה צעדים אנחנו מגלים את הקושי הגדול שעתיד ללוות אותנו בחלק ניכר מהמסלול: הקוצים והסרפדים בתקופה זו של השנה בשיאם, מותירים את גופנו שרוט וחבול.

ים של חרציות מעניק לכיפות המבנה רקע מרהיב. שרידי הכפר נבי יושע

בעזרת מקלות ההליכה אנחנו מנסים לפלס דרך, אולם המשימה אפילו למצוא את סמני השביל, הופכת לכמעט בלתי אפשרית. בזכות צמד טיילות שעברו במקום כמה דקות לפנינו, אנחנו מאתרים את השביל שמושך אותנו לליבו של יער אורנים. שוב הנוף הממכר של הגליל: צל, יער, פריחה ששרדה את החמסינים ובין העצים מציץ לו עמק החולה השליו, בתנומת בוקר יום שבת.

מגובה 510 מטר החיים הרבה יותר יפים

שני ק"מ נוחים להליכה, בתוך שבילי היער, אינם מרמזים דבר על הבאות. בדיוק ברגע שבו נתנו לאופוריה להשתלט עלינו, יצאנו מסבך היער, אל עבר ירידה חדה שהסתיימה במעלה תלול על צלע ההר שניצב מנגד. בעודנו גולשים במדרון, ראינו מרחוק חבורה גדולה של מטיילים. זה היה השלב שבו למדנו (דרך הרגליים, כמובן) את המשמעות הלא ממש סימפטית של "חוק העדר".

דהרנו בעקבות הקולות שעלו מעברו השני של הרכס, ובחסות הצמחייה הגבוהה פספסנו את סימני הדרך, וכיאה לעדר ההולך בתלם גם אנחנו התחלנו לטפס במעלה ההר, בעלייה שהפכה ליותר ויותר קשה.

איתי, רוית ואן שצירפה רוח גבית הישר מיפן (צילומים: רוית נאור)

בדרך אנחנו פוגשים את שתי הבחורות מהבוקר, שגם הן מעלות סימני שאלה בדבר סימני הדרך שהלכו לאיבוד. בקצה העלייה ממתין שביל כורכר רחב המוביל אל החורש המקיף את קרן נפתלי. כך אנחנו מגלים את העלייה האמיתית שתוארה בספר. תודות להתעקשות שלנו ללכת בעקבות כולם, "זכינו" בשתי עליות.

הריאות משמיעות חרחורים של מפוח ישן, אולם העלייה שווה את המאמץ: מגובה 510 מטר החיים הרבה יותר יפים, יש בריזה, הנוף פונה אל עבר עמק החולה ורכס הגולן עוצר את שארית הנשימה. נוסף על כך, למרגלות העץ הניצב בנקודה הגבוהה ביותר, ממתינה לנו הפתעה: החבורה שבעקבותיה טעינו, היא אותה קבוצת אנשים מקסימים שפגשנו לפני ארבעה שבועות, כשצעדנו בקטע השני בשביל ישראל.

אם אין סימנים, סימן שהלכת לאיבוד!

אחרי החלפת הדחקות הגענו לשלב גיבוש המסקנות לגבי שביל ישראל: ראשית, תתעקש על הסימנים. אם אין סימנים, סימן שהלכת לאיבוד! שנית, כל מי שתפגוש בדרך וגם הולך בשביל ישראל, חייב להיות איש מקסים ומיוחד. העזרה, הדאגה, הסימפטיה, הסקרנות והלבביות מזכירים לך את מה שהיינו פעם. ואולי רק בגלל זה שווה לצאת לדרך (במיוחד עכשיו, כשזו העונה הכי מומלצת ויפה).

קבוצת המטיילים שרוית ואיתי פגשו לפני ארבעה שבועות

אחרי שהכריכים נבלעים ברעבתנות והרגליים זוכות למנוחה קצרה, אנחנו ממשיכים לשעוט בעקבות החבורה הגדולה שלנו. בתום ירידה חדה שמזכירה לי את מצב הברכיים הרעוע שלי, השביל שוב מתחיל לטפס בדרך כורכר רחבה, שלאורכה אנחנו פוגשים עדרי בקר השתולים בתוך גלויה אירופית ירוקה.

אנחנו מנסים להגביר מעט את הקצב אולם "השבת היפה" מהתחזית, מותירה את גופנו צרוב משמש, בלי שום קשר לעונה בשנה. החום מעיק, הזיעה מתחת לתרמיל מציקה ומגרדת, ואני מתחילה לאלתר לעצמי מסתור מפני השמש.

אוקיי, הסטיילינג לא ממש מוצלח, איתי נקרע מצחוק, אן מנציחה את המראה הלא ממש מלבב שלי ואני מקווה שלא אפגוש בדרך אף אחד שאני מכירה. ארבעה תיירים לא מזהים אותי לשמחתי, אבל הם מאוד שמחים לקראתנו. הם הגיעו מגרמניה במיוחד כדי לעשות את החלק הצפוני של שביל ישראל, והם מנסים לנווט את דרכם באמצעות חלקי תרשימים שהורידו מהאינטרנט, אחרי שלא מצאו מפה באנגלית.

הגרמנים תופסים מעט מנוחה בצל. לא הצליחו למצוא אפילו מפה באנגלית

בזכותם אנחנו מגלים ששוב נרדמנו בהליכה ופספסנו פניה ימנית בשביל. תיקון הטעות עולה לנו עוד קרוב לחצי קילומטר של הליכה מיותרת. אנחנו צועדים שוב במעלה השביל המסומן, ומחפשים את הסמנים הנחבאים בין צמחיית האביב הסבוכה. רוח קלה במרומי הרכס, בגובה 364 מטר, מעודדת אותנו מעט. הנוף שווה את כל הזיעה, המאמץ ואפילו את הטעויות בניווט. נחל דישון מתפתל למרגלותינו, קורץ לעברנו בכתמים סגולים ומרהיבים.

הג'יפים שחולפים על פנינו לא גורמים לי לשום געגוע

בתום ירידה קשה, ממתין לנו בערוץ הנחל אלון עצום, ממש סמוך למים הזורמים. מיקום מושלם למנוחה קצרה. אנחנו נהנים מעדרי בקר שחולפים על פנינו בשעמום גלוי, בדרכם לבריכות המים הרבות הנקוות לאורכו של הנחל. שום דבר כמעט לא מזכיר את עשרות הפעמים שבהן ביקרתי בנחל דישון, כשאני יושבת בנוחות בתוך הג'יפ הממוזג. מעולם לא נתקלתי בדישון בכמויות כאלו של מים זורמים, למרות השאיבה הרצחנית שהנחל המסכן הזה עובר. בהחלט מראה נדיר!

עדרי בקר לצד השביל. ממש כמו גלויה אירופית ירוקה

אנחנו מדלגים בין הפלגים, הולכים לאורכו של ערוץ הנחל, נהנים מפריחה סגולה ומרהיבה של כליל החורש. הג'יפים שחולפים על פנינו לא גורמים לי לשום געגוע, למרות העייפות. בניגוד לקטעים הקודמים שבהם טיילנו בטבע כמעט לבד לגמרי, את נחל דישון אנחנו חולקים עם משפחות רבות, שבחרו לבלות את השבת בפיקניק מוצל בנחל.

איתי מתחיל לגלות סמני עייפות מתקדמים. גם הרגליים שלי לא במצב משובח ובשלב שבו העברית של אן כבר באמת בלתי ניתנת לפענוח, אני מבינה שצריך להגיע לקצה המסלול כמה שיותר מהר. שלושת הקילומטרים האחרונים בקטע מספר שלוש חולפים בקלות יחסית, תודות ליופיו של נחל דישון.

כשאנחנו מתקרבים לתחנת השאיבה עין אביב וגשר עלמה, התנועה מזכירה את הכניסה לנתיבי איילון בבוקר יום ראשון. עשרות נערים בטיול תנועת נוער, רכבים פרטיים עמוסים במשפחות ורוכבי אופניים, כולם עם הפנים מזרחה, לכיוון הר יחמור ונחל דישון.

שלושת הקילומטרים האחרונים חלפו בקלות יחסית. עוברים בנחל דישון

אף אחד לא מחכה בגבול בטאבה עם מדליה

למרות שבחלק מהאתרים קטע שלוש מסתיים בגשר עלמה, בספר המחולק ל-44 מסלולים, הוא נמשך עוד כחמישה ק"מ ומסתיים ליד מערת דישון. כשיצאנו בבוקר הכוונה הייתה, כמובן, לנסות ולסיים את כל המסלול.

אחרי שקפצנו למים (במסלול הראשון) ושרדנו את הקושי הבלתי צפוי (במסלול השני), הגענו לתובנה חשובה במסלול השלישי: אנחנו כאן כדי ליהנות, כדי להיות אחד עם השנייה, כדי למצות את המיטב מהטבע והנופים שהארץ הזאת מבטיחה, כדי לחוות מפגשים מרגשים עם אנשים שפוגשים לאורך השביל.

נכון, זה חלק מההכנה של איתי לקראת הטיפוס על הקילימנג'רו, אבל אף אחד לא מחכה בגבול בטאבה עם מדליה. ואם מתעייפים, לא נכנסים עם הראש בקיר - בשביל זה יש לנו את שאר השבוע. הקטע האחרון בנחל דישון עד למערה ימתין לנו בסבלנות. הוא ישולב בקטע הרביעי, בדרך להר מירון. הנה, אנחנו כבר באים. והעיקר, ממשיכים ונהנים.

חג שמח!

לגזור ולשמור

נקודת התחלה: מצודת ישע

נקודה סיום: גשר עלמה (בחיבור עם כביש 886)

אורך המסלול: כ-15 ק"מ, הכוללים עליה תלולה ולפחות שתי ירידות חדות

עונה מומלצת: חורף או אביב

ציוד: למרות החום רצוי לצעוד עם מכנסיים ארוכים וחולצה עם שרוול ארוך, כי הדרך כוללת לא מעט קוצים. כדאי להצטייד גם בכובע בעל שוליים היורדים עד לצווארון. מקלות הליכה יעשו את העבודה גם בתור מצ'טות לעת צרה