הגם הציונות הדתית בעסקנים?

החלטת הממשלה בעניין העתקת חדר המיון בבית החולים ברזילי באשקלון התקבלה על חודו של קול. משמעות הדבר היא שלפחות באופן סמלי, קולו הבודד של השר הרשקוביץ, נציג "הבית היהודי" בממשלה, היה זה שהכריע את הכף. עובדה זו מעמיקה את הצער על החלטת מפלגתו להצביע נגד עמדת הרבנות הראשית ובעד עמדת העסקנות החרדית, דווקא בשאלה כל-כך מהותית על דמותה של ההלכה.

מבחינה הלכתית צרופה, השאלה אינה חדשה. אמנם, אין כל ספק שלהלכה יש יחס מכובד עד מאוד לקברי מתים, ויחס זה ליווה את עם ישראל מקדמת דנא ועד לדורנו האחרון, שבו

לצערנו לא פעם נזקק צה"ל למאמצים על-אנושיים כדי להביא את עצמות חייליו לקבורה. עם זאת, האיסור העקרוני לפנות קברים ממקומם אינו ערך עליון, וההלכה מאז ומעולם הכירה בכך שצורכי ציבור עשויים לעתים להוות שיקול שיביא להיתר פינוי קבר.

כבר במסכת סנהדרין (מז, ע"ב) נאמר שקבר המזיק את הרבים מותר לפנותו, דבר המוסכם על הגרסות השונות בסוגיה שם - ובדרך זו התירו הפוסקים לפנות קברים מסיבות שונות של צורכי הרבים. דרכה של ההלכה הייתה מאז ומתמיד לאזן בין ערכים שונים, מבלי לבטל אף אחד מהם, אך מתוך מציאת הדרך הנכונה ושיקול הדעת איזה מהם להעדיף בעת התנגשות. משום כך קבעה ההלכה, שעם כל החשיבות שביחס מכובד למתים ובהימנעות מפינוי קברים שלא לצורך, במצב שבו מול ערך זה עומד ערך של צורכי ציבור מובהקים, הרי שהערך האחרון גובר. מובן, שבמקרה שבענייננו נוסף גורם רב משמעות, והוא ההנחה של רשות העתיקות, שמדובר בקברים פאגניים, ובכל מקרה מדובר לכל היותר בספק קברי יהודים בלבד.

משום כך, החלטת הרבנות הראשית להתיר את בניית חדר המיון של בית החולים במקום זה נראית מובנת והגיונית עד מאוד. קשה להעלות על הדעת צורך רבים יותר משמעותי מאשר במקרה זה: עלות העתקת חדר המיון נאמדת ב-90 מיליון שקל, ובנוסף, החלטת הממשלה תגרום לדחיית השלמת המיגון בחדר המיון בכמה שנים. האם נטל כלכלי כה כבד, עם חשש לפיקוח נפש ממשי, אינם בגדר צורכי ציבור? האם ספק ספקא של איסור דרבנן עומד מול שיקולים של ספק פיקוח נפש ושל הפסד ממון כה עצום? זו דרכה של תורה?

גם אין להתעלם מחילול השם הנגרם מן העניין. לו היה מדובר בפסיקה הלכתית בנושא חד-משמעי, הרי שלא היה מנוס מקבלת החלטה בעניין זה, תוך כדי ניסיון להסביר ולבאר את טיבה של הפסיקה. אולם במקום שבו גדולי הרבנים פסקו להקל, מסיבות שאינן אלא המשך של דרך הפסיקה במשך הדורות, האם אין לשקול גם את המחיר של חילול השם העצום שנגרם כתוצאה מגישה זו?

לא שעתה היפה של הציונות הדתית

את שיקולי הדעת של העסקנים החרדיים כבר זמן רב שאיני מתיימר להבין. אני מדגיש שמדובר בעסקנים חרדיים, ולא באמת בגדולי הפוסקים שאותם עסקנים נושאים את שמם לא פעם לשווא, משום שלמרבה הצער מה שנעשה בחצרותיהם של גדולי הפוסקים התפוצץ שוב לנגד עינינו לאחרונה, בזמן "מכתב התמיכה" של אותם פוסקים חשובים באליאור חן. גם את אנשי ש"ס, שעמלו כל כך קשה למנות נציג מטעמם – חשוב כשלעצמו וראוי עד מאוד לתפקיד – למשרת הראשון לציון, אך כעת מצביעים נגד החלטתו של הרב עמאר שליט"א, נלאיתי מלהבין. אולם קשה

עד מאוד להבין מה גרם לאנשי "הבית היהודי" לזנוח את ערכי היסוד של הציונות הדתית, ולחבור לעסקנות החרדית בעניין.

זו עשויה הייתה להיות שעתה היפה של הציונות הדתית. להכרזה שדרכיה של התורה הם דרכי נועם, ושצורכי הציבור הכל כך משמעותיים כאן מהווים שיקול משמעותי מול פינוי קברים של ספק יהודים - כמובן בדרך מכובדת ועל פי ההלכה - היו יכולות להיות השלכות חיוביות של ממש על יחס החברה בישראל להלכה.

ברור לי שישנם שיקולים פוליטיים קטנים, המדריכים הצבעות של מפלגות זו עבור זו. זהו מחיר שלעתים אין מנוס מלשלמו. אולם בשאלה כל כך עקרונית, הנוגעת לא רק להבנת דרכה של ההלכה, אלא גם לחילול השם, דומני שאנשי "הבית היהודי" היו צריכים להישאר נאמנים לאמונתם, ולהצביע נגד החלטה אומללה, הרחוקה עד מאוד מדרך התורה שבה אין לי ספק שהם עצמם מאמינים.