שרלו לאלבוים: 'מחפש קידוש השם, לא אור לגויים'

1. מהו הרגע המשמעותי ביותר בחייך מבחינה רוחנית?

"היו לי הרבה רגעים כאלה. עיקרם הוא מפגש עם ענקים ששינו את עולמי: הרב דוד פוקס, הרב ליכטנשטיין, הרב יואל בן נון ואחרים. גם ספרים מסוימים טלטלו אותי, ולכיוונים מנוגדים: "הודו – יומן דרכים" מאת עזריאל קרליבך, "כמעיין המתגבר" מאת איין ראנד, "חיים גראוויצר" מאת פישל שניאורסון, וכמובן עוד.

"אולם, המשמעותי ביותר היה היום שבו הבנתי כי נביאי ישראל הם המעצבים הגדולים של הדרך היהודית מלכתחילה. הנביאים שדיברו על מעמד הגר היתום והאלמנה, הנביאים שנאבקו נגד הניצול על-ידי בעלי הסמכות, הנביאים שהורו לכוון את הלב הפנימי ולהעמיד את הקורבנות במקום הראוי להם וכדומה. היום הזה הפך את עולמי האישי, את יהדותי, את הדרך התורנית שבה אני הולך, ומאז החלטתי כי מבחינה רוחנית אוחז אני בשיפולי גלימתם של נביאי ישראל, ואנסה לממש בחיי האישיים ובפעילותי הציבורית את משנתם. מעבר למסר שבדבריהם, יש בי מאז גם געגוע לדיאלוג החי עם ריבונו של עולם, לאופן שבו בני אדם נפגשים עם דבר א-לוהים שלא דרך ספרים בלבד, כי אם דרך הדיבור".

2. האם לדעתך הראי"ה קוק היה חושב שההתנחלויות היו מהלך נכון עבור הציונות הדתית?

"אני באמת לא יודע. מחד גיסא, ארץ ישראל תפסה מקום עילאי במשנתו, בביוגרפיה שלו, בעולמו הרוחני ובמעשיו. לא זו בלבד, אלא שבשעה שהופיע מול הוועדה הבריטית שדנה במעמד הכותל המערבי לא הסכים להתפשר ולא שעה לעצת המבקשים ממנו להיות מתון, אלא נלחם בכל כוחו על בעלות העם היהודי ועל אי-ההסכמה לדחיקתו משם. מאידך גיסא, אני חושב שהוא היה מוטרד בעיקר מהעובדה שתשומת הלב הציבורית והרוחנית שלנו בארבעים השנים האחרונות מוקדשת לסוגיה זו, והיא דוחקת שאלות זהות משמעותיות לא פחות: המצב המוסרי במדינת ישראל, כולל היחס המוסרי כלפי הפלסטינים, השחיתות והאלימות, זהותה היהודית של המדינה ושל אזרחיה, אטימות הלב והפערים ההולכים וגדלים וכדומה.

לדעתי, הוא היה מנסה לרבע את המעגל, ולהציף בכל עת את הסוגיות הנוספות שצריכות לעמוד על סדר היום שלנו, תוך כדי תמיכה במפעל ההתנחלויות, ובמקביל קריאה להפיכתו למנוף לקשר עם הפלסטינים ולא למאבק ומלחמה. אולי (איני בטוח) היה כורת ברית עם מנהיגי דתות אחרות לחיפוש דרך שהדת תהווה גורם ממתן ומתווך, ולא מעצים את השנאה.

3. איך אתה מבין את העובדה ששושלת דוד נובעת מיחסים אסורים: תמר ויהודה, בועז ורות, דוד ובת שבע?

"אני לומד מכך הרבה דברים, ואציין שניים מהם: ראשית, שעלינו להתמלא הרבה ענווה כלפי יכולת השיפוט שלנו. אנחנו מחלקים את העולם בוודאות בין אלה שאנו חושבים שהם גואלי העולם, צדיקים ומוסריים, והנה מתברר לנו כי לעתים מזומנות הצמיחה הגדולה מגיעה ממקום שאנחנו פסלנו. דוגמה היסטורית נוספת לערעור יכולת השיפוט היא העובדה שספריו של הרמב"ם נשרפו על ידי חלק מגדולי ישראל – וראו מה מעמדם היום. למעשה, כל הלומד נביאים מערער בכך את שחצנותו בדבר יכולת השיפוט שלו, שכן הם דיברו מול עם שהיה משוכנע שהוא עושה את המעשה הדתי הנכון – קורבנות – והנביא הביא את דבר ה' - 'למה לי רוב זבחכם'.

4. איך נהפוך להיות אור לגויים?

"אני לא אוהב את הביטוי הזה. על אף שמקורו בישעיהו, בן גוריון הוא שהפך אותו למוטו של מדינת ישראל. המינוחים שאני קרוב אליהם יותר הם בהקשר זה 'קידוש השם'. יכולתנו לקדש

את שמו של ריבונו של עולם מול העולם כולו מותנית בשני בסיסים.

"הבסיס הראשון הוא הבסיס המוסרי – לא תהיה דת בעולם שתצליח להתסיס ולהעצים את אמונתה אם היא לא תוכיח שקיומה הופך את האדם לאתי יותר, מוסרי יותר, ונאבק יותר למען הצדק והמשפט. החברה הישראלית מחויבת להיות כזו, בכל המישורים בהם היא עוסקת, גם מצד האמת שבדבר, וגם מצד השליחות האוניברסלית שיש בנו. הבסיס השני הוא בדיוק מהכיוון ההפוך – קידוש שמו של הקב"ה מותנה בחיים לאור מצוותיו, למן השבת ועד הציצית, ולמן איסור חמץ ועד לחובת בניית מעקה לגגנו. אומה שחיה לאור תורתה המיוחדת ומצוותיה, שהיא מוסרית וצודקת – זוהי הדרך למלא את חזון הנביאים בדבר הפיכת הר בית ה' למקום שאליו יבואו כל הגויים ללמוד את דרכנו. הלוואי". 

• בחלק השני: דב אלבוים משיב על הקושיות של הרב שרלו