בארה"ב יגבילו שכר במגזר הבנקאי; ובישראל?

המשבר הכלכלי בארה"ב עדיין לא הסתיים: האבטלה נמדדת במספרים גבוהים של כ-9.7%, תעשיית הבנייה פועלת בהיקף של כ-33% ביחס להיקף הבניה בשנת 2006, ומרבית הדירות הנמכרות מקורן עדיין בפשיטות רגל.

גם המשבר הפיננסי לא הגיע לסופו, ומערכת הבנקאות נמצאת תחת לחץ של לווים שלא יתקשו לעמוד בפירעון ההלוואות הן במגזר העסקי, הן במגזר המשכנתאות והן במגזר הפרטי ומגזר כרטיסי האשראי.

במקביל, מתקיימת פעילות אינטנסיבית של המחוקקים והרגולטורים סביב משבר הבנקאות האמריקני. עולות דרישות להחמרת הפיקוח תוך איחוד הגופים המפקחים, ולהגברת הדרישות להלימות הון.

יש הטוענים שצריך להפריד בפיקוח בין בנקים גדולים לבנקים קטנים, כאשר הסיכון בבנקים הגדולים עלול להפוך לסיכון לכלל המערכת הכלכלית. בלשון מקצועית, סיכון זה נקרא "סיכון מערכת" או System risk.

ההפסדים על חשבון משלם המיסים

המשבר מיקד את תשומת הלב בנושא של לקיחת סיכונים במערכת הבנקאית בפרט והפיננסית בכלל, ובמיוחד לנושא התמריצים. בכל אחת מהשנים 2006 ו-2007 חילקו חמשת בנקי ההשקעות הגדולים בארה"ב בונוסים לעובדים בהיקף של כ-20 מיליארד דולר. הבונוסים שולמו בגין רווחים שהבנקים גרפו, ובכך עודדו את עובדיהם לקחת סיכונים גבוהים שבגינם היו צפויים רווחים גבוהים.

שיטת התמריצים לא לקחה בחשבון את הסיכונים הכרוכים בפעילויות ולפיכך, כאשר הבנקים צברו הפסדי עתק במחצית השנייה של 2007, ובמיוחד לאורך כל שנת 2008, העובדים לא נדרשו להחזיר את הבונוסים.

חלק לא קטן מההפסדים נבעו מפעילות של עסקאות שנוצרו ב-2006 ו-2007, כאשר העובדים קיבלו את הבונוסים השמנים בעת יצירת העסקאות וללא לקיחת כל אחריות פיננסית להפסדים שנוצרו לאחר מכן באותן עסקאות.

השיטה שנוצרה בפועל בארה"ב נקראת "קפיטליזציה של הרווח וסוציאליזציה של ההפסד", קרי הרווח שייך לעובדים וההפסדים חלים על בעלי המניות או ובמקרים רבים על משלמי המיסים.

פוטנציאל נזק עצום

בחודשים האחרונים עולים קולות חדשים מצד המחוקקים בארה"ב. אחת ההצעות עוסקת בריכוז תחום הפיקוח של הבנק המרכזי כך שיתמקד רק בבנקים הגדולים והגלובליים, האחראיים לנתח המהותי של הפעילות הבנקאית לפעילויות המתוחכמות יותר. לבנקים אלה יש פוטנציאל נזק עצום לכלכלה המקומית והעולמית, כפי שראינו במשבר סביב קריסת ליהמן ברדרס. לכן יש לפקח עליהם באופן רציף ומעמיק.

בנוסף, עולה דרישה לבטל את הגישה של "גדול מכדי ליפול" (Too big to fail). עד לנפילתו של בנק ההשקות "ליהמן ברדרס" הייתה אמונה שהממשל לא ייתן לבנק גדול או לתאגיד גדול ליפול, מתוך חשש להשפעת הכישלון על בנקים וחברות אחרים ועל הכלכלה בכלל.

הטענה היא שאמירה זו נתנה לבנקים הגדולים ביטחון לקחת סיכונים חריגים על מנת להשיג תשואות עודפות גם בשוק תחרותי. הגישה של הבנקים הייתה, שאם הדברים מתנהלים לפי התכנית, אז לבנקים יהיו רווחים גבוהים שילוו בבונוסים שמנים למנהלים ולעובדים. מאידך, אם הבנק ימעד ויעמוד על פי התהום, יבואו הבנק המרכזי והממשל עם סיוע ועזרה כדי למנוע את קריסתו.

עצם האמונה הזאת היא שגרמה למנהלי ועובדי הבנקים לקחת סיכוני יתר. כנגד גישה זו רוצים לצאת המחוקקים, כאשר הם חוזרים ומצהירים שאין יותר הגנה גם על הגדולים ביותר, ושכל מי שימעד יעשה זאת על חשבונו ובעיקר על חשבון בעלי המניות. מובן שגישה זו מלווה גם בהטלת מגבלות על בונוסים והטבות, במיוחד בבנקים שזכו לסיוע ציבורי בעת המשבר.

גישה נוספת הנשקלת כיום בארה"ב היא הטלת מס חדש על הבנקים הגדולים, שישמש מעין פרמיית ביטוח, אשר בגינה יהיו הבנקים זכאים לקבלת סיוע מוגבל בעתיד אם יקלעו להפסדים עקב משבר. הרעיון המרכזי הוא שהסיוע ציבורי לבנקים לא יינתן בחינם.

כרית ביטחון נוספת

במקביל למאמצים אלה של הממשל האמריקני, מתנהלת פעילות מוגברת של "ועדת באזל" שממליצה על מדיניות ניהול סיכונים בבנקאות ברחבי העולם. הגישה המרכזית העולה מוועדת באזל ב-2009 היא יצירת כרית ביטחון נוספת של הון נוסף בשל האפשרות שהבנק יפסיד כסף במצבי קיצון.

במסגרת זו בוחנים את עמידות תיק העיסקאות של הבנק לשינויים חריפים לפרמטרים מקרו-כלכליים וכן לפרמטרים של שוק ההון כגון שינוי קיצוני בריביות, במדדי מניות ובשערי מט"ח. כנגד פוטנציאל ההפסד לטווח של מספר שבועות במצבי הקיצון האלה, יצטרך הבנק להעמיד הון מיוחד, זאת בנוסף להון הרגיל שעליו להעמיד בימים כתיקונם כנגד חשיפתו לסיכוני השוק הסטנדרטיים.

חלק מההצעות לעיל מיושמות כבר היום במגזר הבנקאות הישראלי ואחרות ודאי ייושמו בארץ במוקדם או במאוחר. במסגרת זו יאלצו הבנקים להגדיל את הלימות ההון מעבר לרמה הנוכחית של 12%, כלומר הם ידרשו להגדיל את ההון העצמי שברשותם כדי לעמוד בדרישות החדשות.

משמעות הדבר היא שהבנקים יאלצו להמשיך ולגייס הון בבורסה או לצמצם את תשלומי הדיבידנד לבעלי המניות. מניתוח הדו"חות הכספיים של הבנקים לשנת 2009 עולה כי שיעור הלימות ההון עלתה לרמות של כ-12.5% עד 14.3%.

ובישראל?

בימים האחרונים מרבים העיתונים לכתוב על רמות השכר של בכירי המשק. בולטים בראש הטבלה ראשי הבנקים אשר נהנים מעלות שכר גבוהה מאוד, כך לפי הדו"חות הכספיים שפורסמו בימים האחרונים.

איני מתכוון לטעון כאן שהשכר גבוה מדי או נמוך מדי, אולם די ברור היום שהמגמה של המחוקק, בעיקר בארה"ב, היא להגביל את השכר במגזר הבנקאות, ואני סבור שהנחיות אלה ראויים שיגיעו גם למשק הישראלי.

בנק לאומי הקדים ליישם את ההנחיות הפוטנציאליות כאשר הגביל את היקף הבונוסים לחברי ההנהלה ל-30 מיליון שקל, המותנים בביצועים. יש לצפות לפעולה דומה גם מהבנקים האחרים במטרה לבלום את המרדף אחרי התשואות תוך התעלמות מהסיכונים שבדרך.

הכותב הוא מנכ"ל סיגמא בית השקעות