אדריכל הולילנד, רם כרמי: פנומן או מגלומן?
האדריכל שהגה את הפרוייקט השנוי במחלוקת הוא רם כרמי, מחשובי האדריכלים במדינה, האחראי גם לתחנה המרכזית בתל-אביב, בית המשפט העליון, תיאטרון הבימה החדש וחלק מנתב"ג 2000. האדריכל סער גולן: "לכרמי יש רעיונות מרתקים, אבל הוא לא מתחשב בנוף, בטופוגרפיה ובסביבה האנושית"
פרשת הולילנד, שהולכת ומתבררת כאחת מפרשיות השחיתות הגדולות בתולדות המדינה, נולדה מוויכוח סביבתי ואסתטי שעסק בפרוייקט הבנייה העוצמתי, שחברות פולאר וקרדן הקימו במערב ירושלים. העבירות על החוק, לכאורה, התבצעו, לפי החשד, כדי לעקוף התנגדויות עניינית של חברים בגופי התכנון על השאלה אם להתיר את הקמת הפרוייקט.
פרשת הולילנד - כל העדכונים:
- עו"ד אורי מסר יישאר במעצר
- החשדות, השיטה והקומבינה: כל הפרטים על הפרשה
בנייני המריבה של חברת פולאר: מה הם ניסו להשיג? וכמה הולילנד יקומו אחרי הרפורמה בתכנון?
מעבר לטענות הסביבתיות המוכרות על פגיעה בריאות הירוקות, בעצים עתיקים ובצבאים, טענו מתנגדי הפרוייקט דבר פשוט: הוא מכוער. הוא משתלט על הנוף הירושלמי, בולט ומתריס, וגם אם יכל להיות מרשים במקום אחר - הוא אינו מתאים לסביבה שבה הוא נוצר.
גם השופט שדן בפרשה, אברהם היימן, כבר חרץ את דינו האסתטי של הפרוייקט וכינה אותו "מפלצת נדל"ן כעורה". היזמים, לעומת זאת, טוענים כי הפרוייקט הבומבסטי, המזכיר טירות עתיקות, דווקא מתאים לנוף האבן הקודר ונורא-ההוד של ירושלים - וסביר להניח שגם חלק מהדיירים ששילמו על הדירות בפרוייקט את מיטב כספם, מצאו בהן יופי כלשהו.
את העבודות על פרוייקט הולילנד ליווה משרד האדריכלים הירושלמי היוקרתי ספקטור-עמישר, אבל האדריכל שחתום על התוכנית המקורית, והרוח החיה שהגתה את הקונצפט יוצא הדופן שלו, הוא האדריכל, חתן פרס ישראל, רם כרמי.
למעשה, סביר להניח שכל ישראלי באשר הוא מכיר לפחות אחת מעבודותיו של כרמי. האדריכל עיצב אחדים מהמבנים הבולטים ביותר במדינה: בניין בית המשפט העליון בקריית הממשלה בירושלים, שתכנן יחד עם אחותו, עדה כרמי; התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב; המבנה החדש של תיאטרון הבימה המוקם בימים אלה במרכז תל-אביב; הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית; חלקים מטרמינל 3 החדש בנתב"ג (נתב"ג 2000) ועוד ועוד ועוד.
הוויכוח על העבודות על הולילנד הוא חלק מוויכוח רחב יותר, המתנהל לא רק ב"ברנז'ה" של האדריכלים והמעצבים, אלא בציבור בכלל, על עבודתו של כרמי. לעומת מי שמצא לנכון לתת לו פרס ישראל, יש גם מי שמגדיר את עבודותיו כ"גועל נפש אחד גדול".
"רם כרמי הוא אישיות מגוונת ואדריכל מגוון", אומר ל-ynet האדריכל סער גולן, מנכ"ל מכון קווים לעיצוב ואדריכלות, "חלק מהאדריכלות שלו היא אכן, מאוד מגלומנית, כידוע: אי אפשר לא לומר זאת על התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, למשל, גם אם אוהבים אותה. מצד שני, יש לו תמונות חן עדינות כמו מוזיאון הילד בשואה בקיבוץ לוחמי הגטאות, למשל".
למה הוא כל כך מרגיז אנשים כה רבים?
"יש לו נטייה ללכת שבי אחרי צורות וטכנולוגיות שמעניינות אותו, ופחות להתחשב בסביבה".
הוא אדריכל אנטי-סביבתי? הוא אויב איכות הסביבה?
"הוא אדריכל של צורות ושל רעיונות, יותר מאשר של סביבה. אני לא מתכוון גם לסביבה הנופית, לאקלים ולטופוגרפיה, אלא גם לסביבה האנושית הפשוטה שלמענה נועדה האדריכלות. יש לו פרוייקטים שכשלעצמם הם מרתקים, אבל הם לא תמיד לוקחים את הממד הזה בחשבון. בחיפה, למשל, הוא תכנן בניינים מדורגים קרוב למרכז חורב, שהיו מרשימים מאוד, אבל לקח הרבה זמן עד שאנשים בכלל הלכו לגור בהם, כי הם לא התאימו לצרכים שלהם".
ומה סוד ההצלחה שלו? אם יש כל כך הרבה ביקורת ציבורית על העבודות שלו, איך זה שקבלנים, יזמים, ראשי ערים ואנשי ציבור ותרבות מזמינים ממנו כל כך הרבה?
"כי הוא יודע את העבודה. יש לו מוניטין של אחד שנותן שירות טוב, יכול לעבוד בהיקפים אדירים, מנוסה ומקצוען. וברגע שיש למישהו שם - בהרבה מקרים השם עושה את שלו ומביא לכך שיזמינו אצלו את העבודה".
היית מגדיר אותו כאדריכל מספר אחד של ישראל?
"מבחינת היקפי העבודה והבולטות של העבודות שלו, בוודאי שכן. מבחינת התוכן - זה כבר עניין של טעם".
"מהסגנון הברוטאליסטי לסגנון שמרומם את הלב"
רם כרמי הוא דור שני למשפחה של אדריכלים: אביו היה האדריכל דב כרמי, ראשון הזוכים בפרס ישראל לאדריכלות, ואחותו, עדה, היא אדריכלית נודעת בפני עצמה.
רם נולד בירושלים בשנת 1931 וגדל בתל-אביב. הוא למד אמנות בסטודיו "אבני" ואדריכלות בטכניון. הוא נלחם במלחמת העצמאות והיה ממייסדי חטיבת הנח"ל. בשנות החמישים למד בבית הספר היוקרתי AA בלונדון, לאחר שלדבריו, הרגיש שהאווירה האמנותית בארץ היא "צרה ומכניסטית". בשנות ה-60 עבד במשרד של אביו, ותכנן יחד אתו את בית אל על בתל-אביב ואת בית הספר "עמל" (ליידי דיוויס) בתל-אביב ומרכז הנגב בבאר שבע.
בשנות ה-70 שימש כאדריכל הראשי של משרד השיכון. הוא נוהג לספר שעבד שם מתוך תחושת שליחות שבערה בו, להילחם בבירוקרטיה הממשלתית וב"שורות השיכונים המשמימות שהשתלטו על הנוף הישראלי", ולהחדיר במקומם את מה שכינה "רוח לירית" באדריכלות.
במהלך שנות ה-70 וה-80 הוא עבר, לדבריו, שינוי סגנוני, מהסגנון הישן שאפיין מבנים כמו בית הספר עמל, סגנון שהוא מכנה "ברוטאליסטי", לסגנון שלדבריו, "מבקש להגיע ללב ולעשות מהיומיומי חגיגה שמרוממת את הלב ונחרטת בזיכרון".
בשנת 2002 זכה כרמי בפרס ישראל לאדריכלות. באותה תקופה, כבר לא ניתן היה להסתובב בארץ בלי להיתקל באחדים מהפרוייקטים שלו, כמו בית המשפט העליון והתחנה המרכזית החדשה.
לא הפרס ולא אף אחד מהמבנים שתכנן לא יצרו רעש תקשורתי כה גדול כמו הפרוייקט בהולילנד, שהלך ונבנה ממש באותה תקופה. אבל הרעש התקשורתי הוא קצר וזמני, ואנחנו נישאר עם המבנים של כרמי זמן רב אחרי שהיא תשקע. נישאר איתם, ונמשיך לשאול את עצמנו: האם הוא תרם לנוף, הפך אותו ל"חגיגה שמרוממת את הלב", כדבריו, או פגע אותו ופצע אותו כפי שטוענים מתנגדיו?
לפנייה לכתב/ת 
