צחוק בצל מלחמה

מאז ומעולם, הומור שימש דרך להתמודד עם מצבים קשים. לכן אין זה מפתיע כי מלחמת העולם השנייה הולידה לא מעט קומדיות שעסקו בנאציזם. צ'רלי צ'פלין, מל ברוקס, רוברטו בניני ואפילו קוונטין טרנטינו העזו לגעת בנושא בהומור ולצאת מזה בשלום. בגלל קוצר היריעה, בחרנו בסיפורים הקשורים בקומיקאים שפעלו בזמן מלחמת העולם השנייה והחליטו להילחם בשלטון הנאצי בדרך לא מקובלת - קומדיה.

ממה צחקו בגרמניה הנאצית?

ידוע שהיטלר לא היה בדיוק איש שיודע להבין בדיחות. עד 1933, השנה בה עלה לשלטון, נהגו אנשים להתלוצץ על חשבונו בפומבי. מאוחר יותר הם המשיכו, אבל במשנה זהירות. כשנה לפני שהסתיימה המלחמה, בבית חרושת לנשק, המציא פועל את הבדיחה הבאה: היטלר וגרינג עומדים בראש מגדל הרדיו בברלין ומביטים בעיר המופצצת. היטלר מסתובב לגרינג ואומר לו: "הברלינאים במצב קשה. הייתי רוצה לעשות משהו כדי לשמח אותם". גרינג עונה להיטלר: "אז תקפוץ". מצחיק? נראה שכן. האיש שסיפר את הבדיחה נתלה שבוע לאחר מכן.

כוכבי "להיות או לא להיות" בגרסה המקורית (צילום: Gettyimages)

גם ההצדעה הנאצית המפורסמת הפכה מוקד לבדיחות: אנשים היו נכנסים לפאב, מצדיעים לברמן ועל משקל "הייל היטלר" צועקים: "דריי ליטר" - כלומר, הב לי שלושה ליטר בירה.

יום אחד הופיע קומיקאי בשם פריץ מולר בפני חיילים גרמנים וסיפר את הבדיחה הזו: אם היטלר יושב בסירה והסירה שוקעת, מי ניצל? כל גרמניה. במשפט שנערך למולר בעקבות הבדיחה אמר השופט שהעונש המקובל

לעבירה כזו הוא מוות, אולם כיוון שהיה מעריץ גדול של מולר המתיק את גזר הדין לחמש שנים של עבודת פרך ברוסיה.

מעבר לכל דמיון

יום אחד ניגש אל צ'רלי צ'פלין חברו הטוב אלכסנדר קורדה ואמר לו: "ראיתי תמונה של אדולף היטלר ואתם ממש דומים. אני חושב שזה מדהים שהאיש המצחיק בעולם והדיקטטור הגדול בעולם חולקים את אותו השפם".

מתוך סקרנות החל צ'פלין החל לחקור את קורותיו של היטלר, ונדהם לגלות שהם חולקים עוד דברים מלבד שפם: גובהם, גילם ומשקלם זהים, והם נולדו בהפרש של שבוע זה מזה. הדמיון השערורייתי ביניהם הוליד את הרעיון לכתוב את "הדיקטטור הגדול", שמספר על סָפַּר יהודי ופאשיסט שונא יהודים שנראים אותו הדבר.

"הדיקטטור הגדול". הכל בזכות השפם

הסרט הופק כולו על ידי צ'פלין ולו מהסיבה הפשוטה שבסוף שנות ה-30 התנערו האולפנים בהוליווד מקומדיות על היטלר. לעומת זאת, נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט שלח נציג מטעמו שישכנע את צ'פלין ללכת עד הסוף עם ההרפתקה. הסרט, שהיה סרטו המדבר הראשון של צ'פלין, הפך לשובר הקופות הגדול ביותר שלו וגרף חמישה מיליון דולר - סכום עתק ב-1940.

היטלר אסר להקרין את הסרט בכל המדינות בהן שלט. בגלל האיסור המפורש החליטה אחת המחתרות שפעלו באיזור הבלקן להשתמש בקומדיה כנשק - עותק יחיד של הסרט הוברח דרך יוון, וחברי המחתרת תיכננו לחדור לקולנוע צבאי שהיה בו ריכוז גדול של חיילים גרמנים ולהחליף את הסרט שאמור היה להיות מוקרן באותו ערב ב"דיקטטור הגדול".

המשימה בוצעה בהצלחה: בתחילת הסרט החיילים אפילו צחקו כי לא הבינו במה הם צופים, אך כשהתברר להם שהאיש המשופם שרוקד עם הגלובוס על המסך הוא צ'פלין מחופש להיטלר, חלקם עזבו את האולם בכעס ואחרים החלו לירות אש חיה לעבר מסך הקולנוע.

כמה שבועות אחרי פרסום האיסור ניצחה הסקרנות את הרודן והוא הזמין מארצות הברית עותק אחד של הסרט, שהוברח אליו דרך פורטוגל. כיום ידוע שהיטלר צפה בסרט פעמיים, אולם ההיסטוריה לא תיעדה את תגובתו. צ'פלין אמר פעם: "הייתי נותן הכל כדי לדעת איך הגיב היטלר אחרי צפייתו ב'דיקטטור הגדול'".

אנימציה אנטי-נאצית 

סרטים מצויירים וקריקטורות היו מאז ומעולם תגובת נגד לרודנים. קומדיה על היטלר היתה דבר שנוי במחלוקת ועם זאת, אנשי וולט דיסני העלו רעיון לסרט מצוייר בשם "דונלד דאק בנאצי-לנד", שבו חולם הברווז שהוא מתעורר במדינה בה שולטים הנאצים. שמו של הסרטון שונה מאוחר יותר ל"פני הפיהרר" כיוון ששיר הנושא שלו הפך ללהיט. דונלד דאק במדי האס.אס. אף זכה בפרס האוסקר לסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר ב-1943.

דונלד דאק נגד הנאצים. אפילו זכה על זה באוסקר

במהלך מלחמת העולם השנייה הפיק דיסני 68 שעות של סרטים מצויירים אנטי נאצים. גם החברה המתחרה, "האחים וורנר", התגייסה למאמץ: דאפי דאק נלחם בהיטלר (קפצו ל-6:50), פורקי פיג לכד מרגלים, ובאגס באני מצא את גרינג והטריף לו את השכל.

עיר היהודים האבודה

קורט גרון היה קומיקאי, שחקן ובמאי קולנוע יהודי פופולרי מאוד בגרמניה, מה שהפך את סיפורו לעצוב עוד יותר. בצעירותו למד רפואה אבל בסופו של דבר הודיע לאימו היהודיה שהוא מעדיף להיות שחקן. הוא החל להופיע על הבמות בשנות ה-20 ושיחק ביותר מ-70 סרטים, ביניהם "המלאך הכחול" (1930) לצידה של מרלן דיטריך. הפופולריות של השחקן ש"מוציא שם טוב ליהודים" הטרידה את השלטונות עד שהחליטו להכריז עליו כפושע. גרון קיבל מחבריו מהוליווד הזמנה לעבור לשם, אך הוא סירב והוסיף בצחוק כי "כרטיסי הטיסה הם לא למחלקה הראשונה".

הוא המשיך לביים סרטים בצרפת ובהולנד, חלקם נחשבים עד היום לאבני דרך בתעשיית הקולנוע המקומית. לאחר שהנאצים כבשו את הולנד נשלח גרון למחנה הריכוז טֶרֶזְיֶינְשְטָאט. שם החליט להמשיך לעשות את מה שידע לעשות הכי טוב - וביים הצגה מוזיקלית בשם "קרוסל".

ואז קרה דבר משונה; הנאצים החליטו להראות לעולם שהשמועות על התנאים הקשים במחנה הם תעמולה של בעלות הברית, ולכן הציעו לגרון לביים סרט תיעודי שמציג את החיים הטובים של האסירים בגטו. הפקת הסרט אושרה על ידי אדולף אייכמן ו-35 אלף מארק הוזרמו למחנה הריכוז עבור הסרט.

"הפיהרר נותן עיר ליהודים". הגטו הפך לסט צילומים

גרון ידע שכדי לצלם יהודים מאושרים נדרשים "אביזרים" שיהפכו את חייהם לטובים יותר, וכך הפך את מרכז המחנה לסט צילומים: הרחוב הראשי שופץ ונצבע, הוקמו בו מועדון ובית קפה ונערכו תחרויות ריקודים, הופעות ג'אז ועוד. אל הצילומים הגיע גרון לבוש היטב בחליפה ועם מטפחת בכיסו וישב על כיסא במאי ששמו התנוסס עליו. היהודים העניקו לסרט את השם המצחיק: "הפיהרר נותן עיר ליהודים".

הוא הבין שכל עוד הצילומים נמשכים, התנאים הטובים להם זכו היהודים במחנה יימשכו. אולם לאחר שהצילומים הושלמו והסרט הועבר לעריכה, גרון עצמו כבר לא היה בין החיים: הוא נרצח באושוויץ. הסרט המקורי המלא לא קיים עוד, ורק

20 דקות מחומרי הגלם של הסרט נותרו. אין גם ראיונות רשמיים עם גרון, רק עדויות של אנשים שפגשו אותו, כמו האופה במחנה שסיפר כי גרון נתן לו שיעור בן שעה על הגיה נכונה תמורת כיכר לחם.

משחקי מלחמה

הקומדיה שתוקרן השבוע במועדון הסרט המופרע היא "להיות או לא להיות" בבימויו של ארנסט לוביטש. זהו סרט שנון וקצבי שהופק בעיצומה של מלחמת העולם וצוחק על היטלר, על הנאצים ועל אגו של שחקנים. הסרט מספר על שחקני תיאטרון שמחליטים להשתמש בכישרון המשחק שלהם כדי להתל בנאצים. הוא היה כל כך נועז שאף שהושלם ב-1941, עוכבה הפצתו במשך שנה מחשש שיעורר שערוריה בגלל העיסוק בנושא הרגיש.

"להיות או לא להיות". נוק-אאוט בחזית פחות מוכרת

הסרט זכה לעיבודים רבים, החל מתסכיתי רדיו ועד לעיבוד מחודש מ-1983 עם מל ברוקס בתפקיד הראשי. היום, כמעט 70 שנה מאוחר יותר, ברור שהסרט הזה הוא נוק-אאוט משמעותי באחת החזיתות הפחות מוכרות של מלחמת העולם השנייה - חזית הקומדיה.