אנשים קטנים

הרומן "אנשים טובים" כתוב ביד בוטחת. ספרות, פרוזה בעיקר, היא גם מקצוע. וניר ברעם משתפר מספר לספר באיכות המקצועית שלו. הרומן מצליב שתי עלילות שמתרחשות בגרמניה ובברית המועצות בין 1938 לבין 1941. בעלילה האחת הגיבור הוא תומס הייזלברג, איש מכירות גרמני צעיר ומבריק. 

הייזלברג בונה רשתות שיווק באירופה, שמבוססות על ניתוח של האופי הספציפי של ציבור הצרכנים בכל ארץ. אבל מה שמתחיל כסיפורה של קריירה מסחרית ממריאה, משתנה לחלוטין כאשר תומס מגויס לצבא הגרמני. הוא מתאים את כישוריו לצרכיה של מכונת המלחמה הנאצית כיוון שהוא מציית לדרישות הסביבה.

ברעם. משתפר מספר לספר (צילום: נתן דביר)

בעלילה השניה הגיבורה היא אלכסנדרה (סאשה) וייסברג, יהודיה רוסיה. אביה ואמה הם אינטלקטואלים שחייהם נטועים בין סופרים וספרים. סשה חריפת השכל מבינה שגלי הטיהורים של סטאלין, שחשד במיוחד באינטלקטואלים, עומדים להביא אסון על משפחתה. ואכן הוריה נאסרים ונעלמים ושני אחיה מגויסים לצבא. סאשה מחליטה שהיא תתגייס לשירותים החשאיים הסוביטיים, תסייע להם במעשי הזוועה ובמשפטי-הראווה, וסבורה שזו הדרך היעילה ביותר להפעיל את השפעתה כדי להציל את אחיה.

ברעם מתחיל את הרומאן בסתיו 1938, פחות משנה לפני שנחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, כאשר שני המשטרים הפעילו במלוא עוצמתם את מנגנוני הדיכוי הפנימיים שלהם, והתכוננו לקראת עימות ביניהם, ואז הפתיעו את העולם כאשר חתמו על הסכם צבאי.

הציניות והחשבון האפל שליוו את ההסכם הזה פרושה כמו ענן מעל הרומן. ברעם כתב רומן על ציניות שנמצאת באוויר, והיא חודרת אל עצמותיהם של אנשים שרצו מאוד להיות "אנשים טובים", אבל הסתגלו אל האפלה שמסביבם.

כדי להמחיש את שתי הדרמות הגדולות האלה ערך ברעם תחקיר מקיף; ניכר בטקסט שהיד שכתבה אותו נסעה, סיירה, למדה גיאוגרפיה, קראה היסטוריה ועיכלה ספרות. והתחקיר מתורגם לעלילה ספרותית בדרך יעילה – הדמויות משתנות לנגד עינינו בקצב מדוד, וההיסטוריה מחלחלת אל הפסיכולגיה מתוך איזון מדוד בין סיבוכי נפש לבין פוליטיקה רצחנית. ברעם שולט בחומר ולא החומר שולט בו. וזה טוב, אבל מהר מאוד זה נעשה מעט סתמי.

כי אין בספר המושקע של ברעם תשובה לשאלות פשוטות: למה הוא נכתב? מה האש שבערה בעצמותיו של כותב ישראלי צעיר כאשר הוא הפליג אל מקומות וזמנים רחוקים ממנו? מה חיפש ברעם כשיצא לתחקיר?

היה לי חבר שנהג לומר שלא מעניין לדבר על ספרים של אנשים חסרי-כישרון, אבל את הספרים של בעלי הכישרון

כדאי לחלק לשנים: ספרים שאפשר לכתוב וספרים שנחוץ לכתוב. ברעם כתב ספר שאפשר לכתוב. אבל למה היה הספר הזה נחוץ לברעם? ולמה הוא נחוץ לנו? אחרי אלפי הספרים שנכתבו על הנאציזם והקומוניזם - מה יש לברעם להוסיף, ולמה חשוב לו להוסיף?

לא מצאתי תשובה לשאלות האלה בספר. לא מצאתי בו את האש שבוערת בספרים נחוצים וחבל. ספרו הקודם של ברעם "מחזיר החלומות" לא היה חף מחולשות, אבל הוא היה ספר נחוץ וחם של בן שאיבד את אימו. את ריח האותנטיות שהיה בספר ההוא מחליף בספר הזה ריח התחקיר.

צריך לכתוב מבפנים

איך שרדו יחידים שלא היו נבלים בתוך הנבלה הסובייטית, ואיך נהפכו למשרתי הנבלה, היא שאלה מטרידה ונחוצה. אבל מה שהיה לנדייז'דה מנדלשטאם לספר על השאלה הזאת - בספר שניקרא בעברית "תקוות השיר"- נבע מנסיון חיים נורא שעבר עליה, ואילו מה שיש לברעם לספר על אימת הגולאגים ועל משפטי הראווה נובע מתחקיר, ולא מחדש שום דבר.

כדי לכתוב ספר חזק צריך לכתוב מבפנים, צריך לדעת פרטים ששום תחקיר לא יכול להחליף אותם, וצריך לדייק בגבולות הידיעה שלך. והספר של ברעם צועק את העדר הידיעה של כותבו באשר לגבולות הידיעה שלו. להיכנס אל הנימים הדקות ביותר של החיים תחת האימה הסובייטית – זו משימה קשה מספיק. אבל ברעם לא מסתפק בכך. הוא יכתוב גם על החיים בתחילת תקופת סטאלין וגם על החיים תחת היטלר. והוא ימתח בקלות קוים של דמיון בין שתי מציאויות נוראות שאת שתיהן הוא לא מכיר.

אפשר לטעון שבכל רומן היסטורי מרחיק המחבר את עדותו אל זמנים ומקומות רחוקים ממנו. נכון, הז'אנר הנפלא של הרומן ההיסטורי עומד, או נופל, על האהבה או השנאה הבוערת שיש לסופר אל אנשים ותנאים רחוקים ממנו . "יוסף ואחיו" של תומאס מאן, או "מסע אל תום האלף" של א.ב. יהושע הם רומנים שבהם יצאו סופרים לחפש בעבר הרחוק את הגדולות והעמוקות שבאהבות שלהם.

את מי אוהב ניר ברעם ברומן הזה? את מי הוא שונא? אין מקום לרגשות עזים כאלה אצל ברעם. כלפי שני הגיבורים שלו מרגיש ברעם משהו שאפשר לקרוא לו "חשד אוהד", ועם כאלו בלבד לא כותבים ספרים. סופר שלא אוהב את גיבוריו, מוטב לו שישאיר את הכתיבה עליהם לאחרים. סופר שהקונספציה הכוללנית שלו חשובה לו יותר מליבם וגופם של גיבוריו, אפילו מסתיר אותם באמצעות הקונספציה שלו.

הסתירה בולטת כזאת מתרחשת בפרק הסיום של הספר. כאן, בעיר הגבול הליטאית ברסט, נפגשים שני הצבאות בשעה האחרונה של העמדת הפנים המשותפת שלהם, רגע לפני שיתנפלו זה על זה בחמת רצח. וכאן גם מתמודד ברעם עם השאלה שכל רומן הבנוי על שתי עלילות חייב להתמודד איתן: איך יחבר הסופר בין שתי העלילות שלו?

ברעם מחבר את העלילה הסובייטית עם העלילה הנאצית באמצעות מצעד חגיגי משותף שצריכים שני הגיבורים שלו לארגן. ועל זאת מעמיס ברעם תילי תילים של משמעויות, ואנלוגיות ורחשי לב. ברעם רוצה שנאמין כי שני אנשים אינטלגנטיים-במיוחד, ושני שועלי קרבות ותיקים של תלאות החיים הקשים ביותר, מייחסים חשיבות גבוהה לאיוולת של מצעד? בכל אופן, כקוראים קצת קשה לנו להאמין בזה .

וכל זה למה? כדי שברעם יוכל להדביק זה לזו את שתי העלילות שלו, וכדי שהוא יוכל לנפנף שוב

ושב בתיזה שהאלסטיות האינסופית של אנשים טובים עשתה אותם לבובות של מצעדים. כך הוא מסתיר מאחורי מבנה הספר שלו, ומאחורי תיזת האלסטיות שלו, את האנשים שעליהם הוא כותב.

ומה אם ברעם כתב לא רומן על אנשים טובים שנעשו רעים ברוסיה ובגרמניה של מלחמת העולם השניה, אלא רומן על התיזה שלו שכולם הם אנשים אלסטיים שמתאימים את עצמם ללחצים חברתים מרושעים? אם כך הוא נכשל בשתי מכשלות נוספות.

ראשית, הוא אומר בפעם האלף את מה שכבר אמרו בלי סוף לפניו. שנית, הוא אומר בפעם האלף את מה שלא היה נבון גם כשנאמר היטב. הרוע הנאצי והרוע הסוביטי לא היו רוע אחד. והרוע הישראלי שונה משניהם. מי שמציע לנו להבין את שלושתם באמצעות דיאגנוזה אחת דומה למי שמציע לרופאים לטפל באיידס באמצעות דיאגנוזה של התקף לב.

"אנשים טובים", מאת ניר ברעם, הוצאת עם עובד