היא מאיימת לשרוף אותי בליטופים שלה
הלהבה שהיא מקרבת אל חזי ובטני רוקדת בכף ידה. אומרים שחום הוא הדבר היחיד שחודר דרך גוף האדם הישר אל נשמתו, אבל קשה לקבל את העובדה שמצאתי את החום הזה דווקא במקום הלא נכון. קשת בענן, סיפור לשבת
כשאנחנו בעיצומו של מסע חיפוש אינסופי, לפעמים נמצא דווקא את הדבר הלא קרוא. כשאין מטרה ברורה לנגד עינינו - קשה לכוון את רגלינו. בעולם כה גדול אנשים ממהרים, אבל בסופו של תהליך אין אדם שאינו חפץ בחום. גם אם לא יהיה מודע לכך, תמיד יבחר להשתהות במקום בו אותה תחושת חמימות נעימה עוטפת כל פינה בגוף.
אומרים שחום הוא הדבר היחיד שחודר דרך גוף האדם הישר אל נשמתו. במקום ממנו הגעתי אני, נהגו להגיד את אותו הדבר גם על מילים. עם הזמן למדתי, שעל מנת לחדור פנימה אל נשמת אדם כל שצריך הוא לדעת כיצד להרוות את צמאונו. ואם מדובר במילה חמה, יש כאלו שלא ירוו אותו לעולם.
כשהזמן דוחק, נפשות רבות לא עוצרות לרגע כדי לחשוב מהו הדבר לו הן צמאות באמת. במקום זאת, הן משעבדות את עצמן למרדף שאינו נגמר לעולם וטועמות מכל הבא ליד. הן מאמינות שבזמן מסוים יצליחו ללקט במקרה את זה שיצליח להעלים סוף כל סוף את תחושת הצריבה, את הצימאון.
"תסתכל", היא קוראת לעברי, ואני בתגובה מפנה אליה את מבטי במהירות, יודע שכשטון קולה הוא כזה אין זמן למחשבות, וכל שבאפשרותי לעשות הוא לציית לפקודתה. "תראה..." היא ממשיכה, מתקרבת אליי לאט, ואני לא מצליח להזיז אף איבר בגופי העומד דום מולה נוכח אש הבוקעת מכף ידה.
"חיכית לזה?" היא צוחקת ומקרבת את הלהבה המרקדת בכף ידה אל עורי, יודעת שגופי קפוא מולה, אבל את החום אני חש היטב. תוך כדי התמכרות בפעם המי יודע כמה למגע האש הנעימה שהצליחה לחלץ כבדרך קסם מבין אצבעותיה, נתתי לעצמי לצלול שוב אל החוויה שבפלא.
כשהייתי איתה לא חשבתי על שום דבר אחר. האחריות לחיי הבוגרים היתה ממני והלאה, ובמין קשר שתיקה שכמעט ואי אפשר להסביר, ידענו שנינו שהעולמות בהם אנחנו חיים לא יהיו משותפים לנו לעולם.
הכרנו במהלך שירותי הצבאי, בתקופה ממנה ואילך חל מפנה בחיי וגם אני התחלתי במרוץ אל יעד לא ברור. היא היתה עבורי יצור קסום, שמעורבותו בחיי מעולם לא היתה רציפה.
"בכל פעם שתראה קשת בענן, תגיע אלי"
נהגנו להיפגש בסתר, וסיפקנו זה לזה צורך שרק אנחנו ידענו למלא בצורה כה מושלמת. המפגשים איתה נמשכו לאורך שעות ולפעמים ימים של ניתוק וריחוף מחשבתי. "בכל פעם שתראה קשת בענן, תגיע אלי", אמרה לי. "אני אחכה לך שם ואתפלל שהשמש תזרח לעד ובו בעת ירד הגשם". היא חייכה אלי, כשאותה אש שבן רגע יכולה לשרוף אותי המשיכה ללטף את חזי ובטני.זמן רב לאחר אותו יום ניסיתי להבין למה החליטה שאגיע אליה דווקא כשהופיעה קשת בענן. האם רצתה שלעולם לא אוכל לתזמן את פגישותינו, או שידעה שדווקא ברגעים הקטנים בהם מפציעה השמש מבעד לעננים בחורף ומנסה לייבש אדמה רטובה, אני חש כה בודד.
החיים המשיכו, ואני המשכתי איתם. יצאתי וניסיתי להעמיד פנים שאינני מסתיר דבר מהעולם, אבל בתוך תוכי תמיד ידעתי שבבוא היום ייגמר עוד פרק בסדרת חיי, ועד שיתחיל הפרק הבא אחכה לקשת בענן, למגע חום ידיה.
אני לא טיפש. אני בטוח שיצור קסום כמוה מנהל חיים שלמים כשאינו נפגש איתי בסתר, ובטוח אף יותר שכשם שהקשת בענן היתה הסימן עבורי, לטבע עוד סימנים רבים. לא אהבתי לחשוב על זה, נהניתי להאמין שחייה אינם רציפים ושהיא באמת מופיעה על פני האדמה רק באותם רגעים. אולי במחשבה שנייה, אני כן טיפש.
זה המחיר שאנו נאלצים לשלם
"אני לא יודע איך להסביר לך את זה", התחלתי משפט בפעם האחרונה בה התראנו, והיא הזדקפה מולי, קופצת את ידיה לאגרופים כאומרת להשאיר את האש בתוכה עד שיסתיים המשפט בדרך שתניח את דעתה.
"כשאני איתך הזמן עובר מהר", אמרתי וחשבתי שיש עוד המשך למשפט, אבל היא הניחה לפתע את ראשה על חזי ואת ידי סביבה כדי שאחבקה. "אני יודעת", ענתה בקול שקט לאחר כמה דקות בהן ליטפתי את שיערה. "זה המחיר שאנו נאלצים לשלם".
מוזר לתאר את הפחד שהרגשתי ברגע שהבנתי את מה שהיה ברור לה כל כך כל הזמן ההוא. כשהקשת יוצאת ואני מגיע אל המקום בו היא מתחבאת. אנחנו נמצאים בעולם אחר, עולם בו הזמן עובר לאט יותר מאשר בעולם בו אני חי. לכן, בכל פעם בה אני מגיע לחזות שוב בפלא, אני מפסיד זמן רב במקום ממנו הגעתי ואליו אני חוזר אחר כך, לבד.
"לא חשבת שזה בחינם, נכון?" היא חייכה והרימה את מבטה אליי. אלוהים, אילו רק יכלתי לקחת אותה לעצמי לעולם לא הייתי חוזר לשום מקום אחר. "פשוט לא חשבתי", היא רק פתחה את כף ידה כשכדור אש קטן קיפץ ממנה החוצה והחל ללטף אותי בכל גופי.
כשהלכתי ממנה נשקתי לה דקות ארוכות, ולשנינו היה ברור כי זו נשיקת פרידה. "לא אראה אותך יותר, נכון?" היא ניסתה לשמור על הבעה שתסתיר את מה שמתחולל בתוכה. אני לא יודע להיפרד, אני יודע רק לתלוש את חוטי הנפש ולהדחיק. התבוננתי עמוק אל תוך עיניה והבטחתי לה כי עוד נתראה.
מאז אותו יום, בכל פעם שיורד גשם אני לא מישיר את מבטי אל השמיים. יש כאלו שיגידו שאני מתבייש להסתכל לבורא העולם בעיניים על ששיקרתי לאחד מיצוריו הפלאיים. האמת היא שאני פשוט מפחד, מפחד להתבונן אל שמיים כחולים ולראות בהם קשת בענן.
לפנייה לכתב/ת 
