להיפרד לשלום מהטוקבקים האנונימיים / דעה

קוראים לי גל ואני לא קורא טוקבקים. זה לא שאני מפחד מתגובות או שונא טוקבקיסטים כמו כמה עיתונאים וחברי כנסת המזדעזעים מההפקרות הנמשכת בתחתית הכתבות.

לרוב תגובות פשוט לא מעניינות אותי, כי רובן נכתבות כלאחר יד, ללא מחשבה או אמינות. במקרים רבים האנונימיות היא מפלטו של

הפחדן, האינטרסנט ומאחז העיניים.

אני לא מתכוון לתגובות בבלוגים או רשתות חברתיות, שחלקן הגדול מזוהות עם האנשים שעומדים מאחוריהן, אם לא באופן גלוי אז בעקיפין, בזכות שימוש בכינוי המקושר לדמות וירטואלית מסוימת שצברה ותק ומוניטין. הכוונה שלי היא בעיקר לטוקבקים באתרי התוכן הגדולים שהפכו בשנים האחרונות להבל הבלים, תכנים בלי שם, יד ורגל.

בעייני, לפחות, תגובות שמנותקות מהאדם שפירסם אותן, הן דעות שמהימנותן לא ברורה. דעות כאלה גם נכתבות לרוב ללא בדיקה או אחריות מינימלית. טוקבקים אנונימיים הן שריד מרשת שאינה קיימת עוד, רשת של אנונימיות ומשחק מסיכות.

לכן, כאשר קראתי שאתרי החדשות הגדולים בארה”ב, בהם ניו יורק טיימס, וושינגטון פוסט והאפינגטון פוסט, שוקלים לאסור פרסום של תגובות אנונימיות לכתבות או לחילופין, לעודד ולהבליט תגובות של כותבים מזוהים על חשבון תגובות אנונימיות, חשבתי שמדובר במהלך מתבקש ונכון.

מי הרג את הטוקבקים?

לא חברי כנסת, פוליטיקאים, עיתונאים מבוגרים או כל מי שיצא למלחמת קודש נגד הטוקבקים האנונימיים הם שהרגו אותם. הטוקבקיסטים עשו זאת לעצמם: המערכת קרסה לתוך עצמה בשל שנאה, גזענות והתלהמות, תגובות מטעם ובתשלום. כאשר אין אמון מינימלי בתוכן הוא הופך שקוף, רעש רקע.

עוד ב"חורים ברשת": התפרצות הר הגעש באיסלנד – תמונות שאסור לפספס

בניגוד לאמונה רווחת, אנונימיות היא לא זכות בסיסית. היא אף לא אחד מאבני היסוד של הדמוקרטיה והיא גם תלויית תקופה. כפי שאומרת אריאנה האפינגטון, הדור הצעיר כבר לא מרגיש את אותו צורך בפרטיות. אם לאנשים תהיה יכולת לבחור, רבים מהם יחליטו

שלא להיות אנונימיים", אומרת האפינגטון.

יגיע יום ובו רבים לא יתעניינו יותר בדעות אנונימיות של אנשים שזהותם ואישיותם כרצף מתועד ברשת לא ידועות לנו. לפעמים נדמה שתכנים ראויים לעמוד בפני עצמם, והם שרירים וקיימים גם מחוץ להקשר של האדם שהגה אותם.

אך מלבד ערכים אנציקלופדיים ואולי תחזית מזג האוויר, בתכנים שהם יותר דעתניים – האם זה בכלל נכון? אין דעה שהיא מנותקת מאדם ומהקשר ואלה משולבים יחד.

התהליך הזה מתרחש גם בגלל פייסבוק והתפתחות רשת של אנשים אמיתיים ומזוהים שזהותם אחת באוף ליין ובאון ליין, אך גם בשל הצפת התכנים וקושי גובר לקרוא תכנים שלא עברו סינון או דירוג מקדים.

עוד ב"חורים ברשת": משרד התקשורת והאייפד – מה לא מספרים לכם

שקלו מילים

אין לי אשליות שתגובות מזוהות, המשויכות לפרופיל הפייסבוק של המגיב, למשל, יהיו תמיד נבונות יותר או מתלהמות פחות מטוקבקים אנונימיים, אך כדאי להאמין כי כאשר התגובה מיוחסת למגיב, במקרים רבים היא תגרום לו לשקול מילים ולקחת אחריות על דבריו. כאשר תגובות ייוחסו לשם שלכם בגוגל לדראון עולם, תטו יותר לשים לב לסגנון, לניסוח ולעובדות. וגם אם לא, מוטב שאנשים יאמרו זה לזה את אשר על לבם בגלוי ולא מאחורי מסיכות.

מהם המיתוסים הנפוצים לגבי טוקבקים אנונימיים?

• תגובות אנונימיות הן חלק מחופש ביטוי

• תגובות אנונימיות מסייעות לפרסם מידע שלא יכול להימסר בצורה גלויה

בפועל, האם אפשר לחשוב שעשור של טוקבקים תרם לחופש הביטוי ולדמוקרטיה בישראל? ואולי הוא תרם בעיקר להיווצרות מרחב פנטסטי של תיאוריות קונספירציה, השמצות פרועות ושנאה מלבלבת? מי יפסיד ביום בו ייעלמו הטוקבקים האנונימיים?

גם בעולם מזוהה, מידע אנונימי יופץ בערוצים חשאיים, נסתרים. יישארו דרכים בהן נוכל לטשטש את זהותנו, אך מדוע לאפשר אנונימיות באתרי התוכן הגדולים כאשר החברים ברשתות החברתיות דוחים בהמוניהם את הזכות הזו ומעדיפים אותה?

חלק מהחברים מנצלים את הבמה באופן שונה בתכלית ממגיבים בתגובות אנונימיות חד פעמיות. הן מנצלים את הבמה המזוהה שניתנה להם לצורך קידום המוניטין שלהם כמומחים ומובילי דעה בתחומם ויש להניח שתהליך זה יימשך כאשר בהמשך הדרך נוכל לקרוא רק תגובות של חברים ואנשים שאנחנו סומכים על דעתם.

מתכון להתקרנפות?

בעולם של תגובות מזוהות מגיבים יחשבו על עצמם בעוד חמש שנים ואם הם היו רוצים לקרוא את התגובה שהם עומדים לשגר כעת. הם יחשבו על גוגל, על המשפחה, על ההורים, על מעסיקים פוטנציאלים, על ניהול מוניטין. האם זה מתכון להתקרנפות? אולי, אך נחזור לשאלת הייסוד: האם הטוקבקים האנונימיים הנוכחיים בראו עולם חדש ואמיץ?

אז מה אתם חושבים טוקבקיסטים יקרים? מוזמנים להגיב ולכתוב את כל הדברים הרעים שאתם חושבים עלי ועל דעתי, בחסות האנונימיות כמובן.