בלשנות כלכלית: הכסף והבושה - מקורם אחד

בשורה התחתונה, כולנו כאן בשבילו - כסף מסובב ת'עולם. במקרא לא היה הבדל בין המתכת "כסף" לבין אמצעי התשלום - רוב העסקות התבצעו בסחר חליפין, ואף שכר העבודה והמסים שולמו בתוצרת ולא בכסף, לפחות לא בכסף במשמעות שאנו מכירים היום.

• הכסף מדבר: פעם דיווחנו לאלוהים, היום לבורסה
• כיצד הפכה המילה נשך לריבית?
• בין עוני לענווה: גלגוליו של מושג כלכלי
• איך הפך האינדקס למדד?
  

אך לעיתים כן שילמו במתכות יקרות – כסף, זהב ונחושת, אותן היו שוקלים. המן הרשע מציע לאחשורוש "עשרת אלפים כיכר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך" (אסתר ג:ט). ניתן למצוא במקרא גם את יחידת ה"מטבע" הקטנה יותר, שקל כסף. עפרון החיתי אמר לאברהם "ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא" (בראשית כג:טו), ומכר לו את מערת המכפלה בסכום עצום בימים ההם – ארבע מאות שקל כסף.  

שקל היה, אם כן, יחידת משקל ולא יחידת מטבע, משום שטרם היו מטבעות. מאוחר יותר, בתקופת מרד בר כוכבא, היה גם מטבע ששמו שקל. אבל לפני המצאת המטבע, היו פשוט חתיכות כסף שנבצעו, כלומר נחתכו ביד, מחתיכה גדולה יותר של מתכת. לחתיכות האלה קראו בצעי כסף. היום משתמשים במונח "בצע כסף" במשמעות שלילית, אך משמעותה המקורית הייתה פשוט חתיכת כסף.

אירית בן צור שרה "כסף נכסף אליי". חלקנו מודים שהם נכספים לכסף, ועבור חלק אחר מאיתנו, בעיקר נשים, זו בושה לרצות כסף. בהתאם לכך, בארמית כיסופא היא בושה.  

בארמית, נהמא דכיסופא הוא לחם חסד, כלומר מתנה שאינה מגיעה למקבל, וגורמת לו להתבייש. במקור שימש נהמא דכיסופא כמשל שמסביר מדוע יש קשיים בעולם. הבורא רצה שבאמת נהנה בטוב שהוא נותן לנו, ולכן לא רצה שנקבל את גן עדן בחינם, שמא נרגיש בושה כשאנו מקבלים נהמא דכיסופא – הטבה בחינם. משום כך גם עד עצם היום הזה – להתפרנס בכבוד זה לא רק הרווח, אלא גם ההשקעה.

הבלשנית ד"ר תמר עילם גינדין חוקרת במסגרת האוניברסיטה העברית, ומרצה בנושאים מגוונים במסגרת שונות