חקיקה צרכנית: מטען צד בהכשר הרבנות
שירותי הדת הם כיום עב"מ באחריות שר ללא תיק. הצעת חוק חדשה קוראת להקמת רשות ממלכתית למתן שירותי השגחה על כשרות המזון, אך מבחינת עיקריה עולה כי גם אם תאושר, מערך הכשרות יהיה בסה"כ אותה גברת בשינוי אדרת. גם הפעם, האינטרסים של הצרכנים כנראה לא ישחקו אפילו תפקיד משני
הצעת חוק פרטית להקמת רשות ממלכתית למתן שירותי השגחה על כשרות המזון, הונחה על שולחן הכנסת ערב פגרת הפסח. מדובר בחקיקה המתיימרת לעשות סדר חדש ובעיקר ניקיון כפיים בתחום הדתי הרגיש והצרכני לא פחות, שהסתאב. זו יוזמה ברוכה ומלאה כוונות טובות, אבל נראה שגם הפעם, כמאמר הפתגם העממי, הכוונות הטובות סוללות את הדרך לגיהינום. החוק לא ישנה סדרי עולם. סביר להניח שגם טובת הצרכן לא תצא נשכרת ממנו.
לטורים קודמים של "חקיקה צרכנית":
- חנויות המכולת: השומר נרדם והזאב טורף
- הח"כים החליטו: על המחירים בשק"ם להיות זולים
- המאבק נגד עמלות הבנקים: האם יש סיכוי לנצח?
23 ח"כים דתיים, חרדים וחילונים חתומים על החוק. שילוב ידיים נדיר שמובילים עתניאל שנלר (קדימה), כיפה סרוגה; משה גפני (יהדות התורה), כיפה שחורה; וכרמל שאמה (ליכוד), ללא כיפה. מטרתם המוצהרת כללית ולא מעט עמומה – לייעל את שירותי ההשגחה על הכשרות ההלכתית על עסקי המזון, החל בשלב הייצור דרך החנויות ועד מטבחי המסעדות ובתי המלון. כאילו מדובר רק בביורוקרטיה פרקינסונית שגדלה פרא.
מאחורי הקלעים
"חותמת כשרות של בד"ץ יותר טובה מפרסומת"
מירב קריסטל
מאחורי מוצרי המזון שאנו צורכים עומדים הרבנות הראשית, בד"צים חרדיים, ארגוני כשרות בינלאומיים ומשגיחים. החוק מאפשר להסתפק בהשגחת הרבנות, אבל ריבוי החותמות על המוצרים מוכיח שהכשרה היא עסק משגשג, ובד"צ העדה החרדית הלא ציונית הוא כנראה הפופולרי ביותר, "פרסומת מביאה רק 10% מהקונים שמביאה החותמת של בד"ץ"
יוזמת החקיקה נולדה מהדו"ח הקטלני של מבקר המדינה שחשף לפני שנתיים את שטח ההפקר במערך הכשרות שנהפך לשוק בחסות המועצות הדתיות, והצמיח עשבים שוטים בגלל מבנה חוקי חסר וקלוקל. המבקר הוקיע את תפקודו השערורייתי של המערך הלוקה לא רק בניגודי עניינים, אלא גם באוזלת יד לאכיפת חוק ההונאה בכשרות, שהתקבל לא מכבר במיוחד כדי לבער את התופעה הגוברת של זיופים והונאות.
בעקבות הדו"ח, המליצה הוועדה לביקורת המדינה להקים את הרשות על פי חוק שיסגור את הפירצה הרחבה במערך. ההמלצה החרידה את הרבנות הראשית ויחד עם היחידה לשירותי דת במשרד ראש הממשלה, ניסו לבלום את היוזמה בהצעת נוהל חדש וכשר להפעלת המערך במועצות הדתיות. שירותי הדת הם עב"מ באחריות שר ללא תיק, אשר ממלא את החלל שנוצר מחיסולו (מטעמי חיסכון) של משרד הדתות ז"ל.
ועדת הביקורת דחתה את החלופה, וקבעה שהנוהל המוצע נותן מענה חלקי לממצאי מבקר המדינה. הנוהל איננו תחליף לרשות ממלכתית, על פי חוק, שאמורה להיות בלתי תלויה. אבל גם יוזמי החוק לא הרחיקו לכת. הרשות שהם מציעים היא ברירת מחדל פוליטית. כולה שעטנז של חצי תה חצי קפה. ללכת בלי ולהרגיש עם, הם אפילו לא מסתירים את העמדת הפנים.
בדברי ההסבר לחוק נאמר ש"הקמת הרשות תאפשר ניהול ופיקוח ציבורי רחב על מערך הכשרות, אך מבלי לפגוע בסמכות ההלכתית של הרבנים נותני תעודות ההכשר". אבל די להתבונן במבנה של מועצת הרשות, שתקבע את מדיניותה ותבחר את מנהליה, כדי לעורר את הספק שהרכבה אכן מבטיח השגחה על מערך הכשרות משיקולים ציבוריים רחבים.
היו"ר יהיה אמנם איש ציבור שאיננו עובד מדינה, אבל במינוי של השר לשירותי הדת בהסכמת ראש הממשלה והרבנים הראשיים, לצדו ישבו רבני היישובים ונציגי המועצות הדתיות, בעלי הבית של המערך הקיים, וראשי רשויות מקומיות – שגם הם ייבחרו בהסכמת הרבנים הראשיים. הם כבר ידאגו לאייש את המנהלה בדמותם וכצלמם.
הספק מעמיק ככל שמתעמקים בים סעיפי החוק המוצע. השינוי המיוחל והמוצהר מצטייר בפועל כמהפך קוסמטי. הרשות תתפקד יותר על תקן של חותמת גומי. סמכויותיה יהיו מנהליות וטכניות. ליבת מערך הכשרות של סמכויות הפיקוח ההלכתיים תישאר גם בעתיד בשליטת רבני היישובים והמועצות הדתיות, שיהיו שותפים לרשות, אבל במעמד של מקבלי ההחלטות בפועל.
הם ימשיכו לקבוע מה מותר ומה אסור אך בעיקר מי ישגיח ומי יפקח על המשגיחים. החוק אמנם מעביר לרשות את הסמכות לשלם את שכרם, מחייב אותם להצהיר אמונים למדינה ואוסר עליהם להרוויח מהצד. אבל הרשות כמשגיח-על תהיה חסרת שיניים בפועל, לבל תחולל רעידת אדמה פוליטית אם תבקש לערער סדרי בראשית. מערך הכשרות יהיה בסך הכל אותה גברת בשינוי אדרת.
יוזמי החוק לא רק שוללים מראש מהרשות את היכולת להתערב בהחלטות הדרג המקומי. הם אפילו לא מעלים על הדעת לאפשר לה לבסס לעצמה לפחות סוג של מעמד הלכתי ומשפטי כערכאת ערעור על החלטות בעלי הבית, הרבנים המקומיים בשיתוף המועצות הדתיות, לבל תסיג את גבולה של הרבנות הראשית. למשל, אם מנהלי הכשרות לא יסתפקו בהשגחה על סוגי המזון והטיפול בו, אלא יחייבו את בעלי העסקים גם לשמור שבת.
מה נותר לרשות לעשות כסרח עודף במבנה המוצע? לספק שירותי מנהל על תקן צינור או דוור להפצת נהלי הכשרות ולהדפסת תעודות ההכשר. יוזמי החקיקה לא מספקים לרשות כלים לטיפול שורש שיתגברו על הזיופים וההונאות בכשרות, לטובת הצרכן שומר המצוות ולטוהר המידות הציבורי. אם מה שהיה הוא שיהיה, מה תתרום הרשות במקום מערך הכשרות שנכשל ויתקיים לנצח? במוקדם או במאוחר היא תהיה הזנב המכשכש בכלב.
לא בטוח שכל הח"כים החתומים על הצעת החוק, בעיקר מחציתם החילונית, 11 במספר, גם הקדימו לחתימתם התעמקות בתוכן החוק ובמשמעותו. ח"כים רבים מצטרפים בדרך כלל ליוזמות החקיקה הפרטיות בהיסח הדעת, כדי שיהיה להם על מה לדווח לבוחריהם. החתימה איננה מחייבת. רוב ההצעות הפרטיות כלל לא עובר את מחסום הקריאה הטרומית.
מה הסיכויים של הרשות המוצעת להגיע לספר החוקים? עמומים מהסיכוי שלה לשמש עילה למשבר פוליטי. כמובן, אם הצעת החוק תגיע למליאת הכנסת והמחנה החילוני יתפכח מחתימתו על המסמך בהנחה שהרשות תהיה בעצם כיסוי למנגנון שיספק הרבה פרנסה לאנשי שלומם של שליטיו. גם החרדים ייחלצו לגונן על החוק אפילו שהם לא מכירים ברבנות הראשית ולא סומכים על מנגנון הכשרות שלה, אלא רק על הבד"צים שלהם.
כך עלול החוק להתגלות כמטען צד שיחולל סיבוב נוסף של מלחמות היהודים בטרם כובתה כליל תבערת הקברים באשקלון. כאילו יחסרו למערכת הפוליטית בקיץ הקרוב מטעני צד רגישים ובעיקר קיומיים פי כמה. באווירה הזאת, האינטרסים של הצרכנים, ולא רק של שומרי הכשרות, לא ישחקו בזירה הזאת אפילו בתפקיד משני.
לפנייה לכתב/ת 
ח"כ עתניאל שנלר
צילום: נועם מוסקוביץ
ח"כ משה גפני
צילום: גיל יוחנן
ח"כ כרמל שאמה
צילום: יוסי גל
מומלצים
