הודו: איך מתמודדים עם מבול? בחיוך חסר שיניים

חוף פלולים בגואה. היום השישי למבול הגדול. אני מסיימת לנבור במזוודות שלנו, ומגלה שלא נותר לאף אחד מאיתנו אף בגד יבש, וזאת אחרי שלבשנו כבר את כל הבגדים שקנינו כמתנות לחברים ולמשפחה. אני מחליטה להשתמש בכיסוי-המיטה-מעוטר-הפילים שקניתי לגיסתי, כשמלה, אבל לאחר רגע משנה את דעתי, ומתעשתת: האם זו הודו? זה החלום? בשביל זה לקחתי הפסקה מהחיים? שברתי חסכונות...? ממש לא. אני רוצה לעוף מפה, ועכשיו.

• הפרק הראשון: לטייל עם הילדים בהודו? השתגעתם לגמרי?!
  

הכל התחיל שבוע קודם לכן, כשישבנו בפושקאר המדברית שבחבל רג'אסטן, תירגלנו יוגה ושתינו צ'אי, והתחשק לנו פתאום קצת ים. אז בספונטניות רבה הזמנו כרטיסי טיסה לגואה, ובתוך זמן לא רב כבר התמקמנו בחוף פלולים. תמורת 700 רופי ללילה (כ- 55 שקל) קיבלנו חדר קטן ובו שתי מיטות יחיד, שחוברו למיטה אחת משפחתית, ויצאנו לחוף.

ביום הראשון נהנינו משמש מפנקת, ים רגוע ואוכל מדהים, בדיוק כפי שחלמנו. בצהריי היום, כשהשמיים החלו להתענן קלות, אפילו שמחנו על האפשרות להדגים לילדים, שבהודו הולכים עם גופיה גם בגשם. כשהזרם התגבר, המקומיים הבטיחו שהוא יסתיים "בערב", ובערב הבטיחו שיסתיים "מחר".

ובהתחלה זה היה נסבל. העברנו את הזמן במשחקי קופסא, ובישיבה במרפסת עם "השכנים" שלנו: קרוליין, זיו והדס (המתוקים). הילדים, מצידם, שברו שיא עולם בריצה-מצד-לצד-בתוך-מטר-מרובע-אחד, וכולם עדיין חייכו.

האם זו הודו? זה החלום? חוף פלולים בגואה (צילומים: רועי ודריה בן-יוסף)

אך משעה לשעה השמיים השחירו. הגשם הלך והתחזק, העצים האדירים התנועעו בקול גדול ואיימו להישבר, והייתה באוויר תחושה שמשהו לא טוב קורה פה. החשמל נפל, המים החמים הופסקו בעקבותיו, והחלו לרוץ בין החבר'ה שמועות על צונאמי שפגע בחופי הודו, ושמתקרב אלינו.

ובמשך כל הימים הללו, כשישבנו במרפסת, מוגנים מתחת לגג הבטון, צפינו מלמעלה בשכנה שלנו, הודית קשישה ששוב ושוב יצאה מבית העץ הרעוע שלה, על מנת להדק את יריעות הניילון ששימשו לה כמגן מפני הגשם, ולסלק בעזרת מקל את הפרה הרטובה שהתעקשה לפלוש לה ל"סלון".

היה נראה שהגשם לא יסתיים לעולם

ההורים המודאגים בארץ, שפיתחו בינתיים דוקטורט במטאורולוגיה, עדכנו אותנו שמדובר בשיטפונות ענק שאינם עומדים להיפסק, והפצירו בנו שנעזוב את גואה. אך כשניסינו להקדים את הטיסה צפונה, גילינו שטיסות רבות בוטלו בשל תנאי מזג האוויר. כששקלנו לקחת רכבת לעיירה האמפי הסמוכה, גילינו שהרכבת האחרונה שיצאה לשם, התהפכה בסערה...

כשחיפשנו חדר אחר, עם מים חמים (או סתם עם מים), גילינו שהכל תפוס כי אין יוצא ואין בא. היה נראה שהגשם לא יסתיים לעולם.

אורי ועלמה ממתינים בעת ייבוש הכביסה

ולמרות שהפגנתי חוסן של ממש מול הגשם, החושך והקור, מה ששבר אותי לגמרי היה העובדה שגיליתי שהביטוי "אין לי מה ללבוש" יכול ממש להתממש (הבגדים של כולנו פשוט סירבו להתייבש בלחות הטרופית).

שקעתי באמבט קצף ולגמתי צ'אי שהגיע ברום-סרוויס

אז באותו ערב רועי יצא למצוא לנו מלון בחוף אחר. הוא תפס ריקשה, אך זו שבקה חיים באמצע הדרך, והוא נאלץ לשוב לחוף שלנו באפילה המוחלטת. למחרת נסע שוב, אך הפעם לא חזר לפני שמצא לנו מלון, אמנם יקר ויוקרתי, ומעבר לתקציב (4,000 רופי ללילה!), אבל בשלבים אלו התייחסתי לעניין כאל פיקוח נפש: הם שולחים שם בגדים לייבוש? אז מה השאלה!

בתוך פחות משעה כבר היינו בחדר החדש והנקי, וקשה לי לתאר בכתב את תחושת הרווחה שחשתי, ואת ההודיה הגדולה, פשוט על כך שחזרנו לציוויליזציה.

ואחרי שהילדים ורועי נרדמו תחת הפוך המפנק, שקעתי לי באמבט קצף מהביל ולגמתי צ'אי שהגיע ברום-סרוויס. ובעודי מחייכת לעבר חלון הזכוכית, עליו התדפק הגשם, נזכרתי לפתע בשכנה-לשעבר ההודית שלי. דמיינתי אותה ממשיכה להילחם בפולשים הרטובים, ויכולתי ממש לחוש בקרירותה של הרוח הבוצית על פניה.

ופתאום כל האופוריה נעלמה לי. כי איזה מן עולם זה, שאני יכולה להרשות לעצמי תמורת 300 שקל בלבד להימלט מאימת הסערה, ואילו השכנה שלי לעולם לא תוכל להרשות זאת לעצמה? שאלות, השוואות ורעיונות לשלום עולמי הלמו בראשי, אך עד היום איני לגמרי בטוחה מה התשובה הנכונה לכל המבוך הפילוסופי הזה: האם השכנה שלי בכלל הייתה רוצה לעבור למלון, לו הייתה יכולה? ואולי זו דווקא אני שצריכה ללמוד ממנה, כיצד חיים בפשטות, מסתפקים במועט ומתמודדים עם פגעי הטבע בחיוך חסר שיניים..?

• בפרק הבא, פרק הסיום: ילדים בהודו