זוגות זוגות

מ.ק. 2010

לרגל חגיגות העשור ל"ביפ", ערוץ הצחוק עם האיש הירוק, מופנית בזו קריאה (נרגשת) לכל מעריציה של הסדרה מ.ק. 22: חברים, הגיע הזמן לעשות מעשה. הרי לא ייתכן שלנצח נראה את שוקרון, חנוכה ושולמן אהובינו, את עאבד והכבשים השאהידיות ואת השמש המרובעת הזורחת מעל ראשיהם במספר כה מצומצם של פרקים (שאת כולם אנחנו יכולים לדקלם מתוך שינה).

הגרסה האמריקאית של "מ.ק. 22". דרושים: עוד פרקים בעברית

הרי לא יעלה על הדעת שפנינת הסאטירה הזאת, שהיא גם פסגת דברי ימי האנימציה הישראלית (שטרם נכתבו, בהעדר חומר) תימכר לגויים שמעבר לים והם יזכו לפיתוח ועיבוד שלה, בעוד אנחנו נידונים להחניק גיחוכים בכל פעם שמיכל לוינשטיין מופיעה על המסך (כי לא יפה לצחוק על נכים).

ואיך, איך ייתכן שפיסת טלוויזיה כה משובחת, הלוכדת לא רק את רוח הזמן אלא גם את כל מפגעי הישראליות בטירוף כה חינני, לא זכתה לעונות נוספות, בעוד ההומור הנחות והאנכרוניסטי של דברים כמו "החיים זה לא הכל" מגיע לזקנה, שיבה ותועפות רייטינג? הבה נעשה מעשה, איפוא, ונשרשר עצומה למען יצירת פרקים נוספים של מ.ק. 22, ועוד בימינו ממש, בטרם יגיע השלום האמיתי, פירוק הנשק הגרעיני או עלייתו בדרגה של שוקרון. מה שיבוא קודם.

על מילים והמהומים

כל השבוע התנגן בגלי צה"ל מין קדימון-זמריר שכזה, שלא לומר ג'ינגל-פרומו, ובו שרה מירי מסיקה שתי שורות מהפזמון של "יום ראשון", סוג של להיט מהדיסק החדש שלה, לרגל הופעה שתשודר בתחנה הצבאית. כל השבוע מלוות אותי השורות האלה: "מתלבשת תוך שניות, ותוך כדי דבר מה, כבר מתחילה להיות מוצפת ברגשות אשמה" שאריק ברמן חתום עליהן.

מסיקה. לפעמים עדיף המהום "לה-לה-לה" על פני שירה (צילום: אייל נבו)

הוא כתב והלחין את השיר, ומי שמתייחס למילים ברצינות העולה על מצוקות החריזה המזדמנות של יוצר להיטים, מוזמן בזאת להתוודע לשני חוקים לא כתובים של מלאכת הכתיבה.

ראשית, חוק הקומקום. בניסוחו הפשטני, "תמיד עדיף לכתוב 'הוא החזיק קומקום ביד מאשר הוא החזיק דבר מה ביד'". כתיבה אפקטיבית מתמקדת בפרטים, בהם כידוע נמצא גם אלוהים, ולא בסתמיות, כלליות ועירפול שמובילים את מחשבתו של הקורא או המאזין לניסיון לפענח למה התכוון המשורר. תוך כדי הניסיון הזה, הקשב הולך לאיבוד, ואז ייתכן שלא תשימו לב לכך ש"תוך כדי דבר מה" הוא צירוף כל כך סתמי ולא מנומק, שהימהום או לה-לה-לה היו עדיפים עליו פי כמה.

ברמן. יש כתיבת שירה ויש אבחון קליני (צילום: עידן הובל)

שנית, כתיבה טובה מצטיינת בהבחנה ברורה בין תחושות לבין אבחון קליני, בין תיאור לבין דיווח. כשהבוגדת מ"יום ראשון" "מתחילה להיות מוצפת ברגשות אשמה", מי שמתאר אותה כך מתרחק ממנה ומתנכר לה ולתחושותיה ולא עסק בהן: מה חשה האשה הזאת, בגופה ממש? מה עובר לה בראש? מה מסתתר מאחורי התגית הכללית הזאת?

עד שהחוקים הלא כתובים יכונסו באנתולוגיה עברית ראשונה של כללי כתיבה, דווקא כותבים כמו ברמן, שזוכה להערכה בשל הרצינות המיוחסת למילותיו, מוזמנים לבדוק אם יש בהם ממש, או שהם רלוונטיים רק למי ששכחה להעביר תחנה ונשארה תקועה עם השורות הללו זמן רב מדי.

סאות'פארק בין מזרח למערב

"היינו עומדים לצדכם אם לא היינו כה מפוחדים", כתב בארט סימפסון על הלוח בעונש המתחלף שלו, בפרק ששודר השבוע בארצות הברית, אחרי שיוצרי סאות'פארק קיבלו איומים על חייהם. האיומים נשמעו בגלל דמות של הנביא מוחמד שמתחבאת בתוך תחפושת של דוב.

כוכבי "סאות'פארק" ומוחמד בתוך הדוב. העולם בכל זאת מתקדם, אבל לאט

בתולדות המאבקים בין מוסלמים זועמים ליוצרים מערביים, אין שורה עצובה מזו, והיא מעידה על נצחונם של הזועמים, לעת עתה. תפריט העונשים למי שמתעקש לתלוש שערה משערות זקנו של הנביא, מגוון למדי: זה מתחיל בעונשי מוות לסופרים ומשוררים איראנים, נמשך במלקות ומאסרים לכותבים וכותבות ברחבי העולם המוסלמי בו נהוגים חוקי השריעה, עובר דרך פאתוות וקריירות כמו של סלמן רושדי ומסתיים בהפגנת המונים, שריפת דמויות של יוצרים, פגיעה פיזית באחרים ואיומים שאי אפשר להתייחס אליהם בזלזול, בהתחשב בזכרון הקיבוצי של פיגועי הטרור האפקטיביים כל כך בחסות האיסלם.

אבל יש נחמה, קטנה וזעומה. קחו למשל את דמותו של ישו ההיפי מסאות'פארק: לו היו יוצרים דמות כזו במאה ה-16, היו הוגיה, מצייריה ומדבביה הדמיוניים מושלכים מיד לצינוק של הכנסיה הקתולית, יצירתם היתה מוחרמת ונשרפת על המוקד, נכסיהם היו מופקעים, ובמקרה הטוב היו מרשים להם לצאת לגלות בארץ ניכר. והנה, מחשכת הבערות הזאת הגיע המערב עד לכדי חופש הביטוי הפרוע של סאות'פארק: בעוד חמש מאות שנה, אינשאללה, גם הקיצונים האיסלמיים יגיעו.

פרץ של טמטום

פרץ. האמת שכולם יכולים להרוויח (צילום: דודו אזולאי)

תהא דעתו של גפן על זמרים כמו פרץ אשר תהא, ההכרזה שלו היא סוג של חרם ילדותי מבוהל מפני עוצמתו הברורה של הזמר הים תיכוני. תהא דעתו של פרץ על גפן אשר תהא, ההתנשאות מתוכה הוא מטיף לו מוסר מעידה על עלבון ישן, שאפשר כבר לאפסן במגירת הזכרונות ולהינשא הלאה, על גלי ההצלחה המוכחים.

ולו היו שניהם מופיעים על במה אחת ביום העצמאות, או בכל אירוע ציבורי גדול אחר, היו מגלים להוותם שיש בקהל לא מעט אנשים שיודעים לשיר עם גפן וגם עם פרץ, מבלי לחוש שסועים, דפוקים, נעלבים מעצמם או מסוכסכים עם עצמם. ההתכתשות הזאת, צריך לקוות, היא יריית הסיום במאבק הדו-קוטבי המכוער בין מוזיקה ל"אשכנזית". זה לא או-או. אפשר גם וגם, כפי שיווכחו פרץ וגפן אם רק יפסיקו להיעלב ולהעליב.

מצפונו של הרייטינג

מהו ערוץ הטלוויזיה הכי פטריוטי על המרקע? האם זה הערוץ שמשדר לכם את סרטון התעמולה המבחיל של חמאס במלואו? האם צריך לשדר אותו יותר מפעם אחת? האם זה הערוץ שמעלים אותו לגמרי? השבוע יכולתם להבחין כי אין אמות מידה ברורות בשאלה האם להקרין ובאיזה היקף.

מתוך סרטון התעמולה של חמאס. תלמדו מהאמריקאים

בערוץ 2 סברו שזכות הציבור לדעת לא מסתכמת במהדורה המוקדמת, ויש לחשוף את הציבור לדמותו המצוירת של נועם שליט הפוסע בדרכים ריקות מאדם וחולף על פני הבטחות ריקות של מנהיגים, לפחות פעמיים. ראשית במהדורה המוקדמת, אחר כך במהדורה המרכזית.

בערוץ 10 בחרו בגישת הביניים: הקרינו אצל רפי רשף, לא הקרינו במרכזית אבל כן העלו את הסרטון לאתר שלהם. בערוץ 1, הממלכתיות נעצרה קצת אחרי גאולה אבן, שבמהדורה המוקדמת שלה שודר הסרטון, אבל לא ב"מבט".

כך או כך, מאחורי הוויכוח על זכותו של הציבור לדעת מסתתרים, כמובן, מאבקי רייטינג, כי לו היה מדובר רק על יידוע האוכלוסיה המקומית לקיומו של הסרטון, לא היה נולד הצורך להקרינו ולגרום לכמה כפות ידיים בעזה להתחכך זו בזו בהנאה גלויה של נצחון תעמולתי.

שלושת הערוצים יכולים ללמוד פרק בהלכות התגובה לתעמולה של טרוריסטים מערוצי החדשות האמריקניים. אלה מדווחים ביבשושיות ובענייניות על הקלטות האחרונות המגיעות מאולפני בין-לאדן, אבל לעולם לא יאפשרו לו להתענג על שידור כה נרחב של כל הגיגיו. לעולם.

זכות הציבור לדעת נשמרת בדיווח על האיום ומהותו, לא בחשיפתו לפורנוגרפיה הרגשית של האויב. אם בחמאס שוקדים כעת על סרטון המשך, יוכלו הערוצים לשפר עמדות ולתקן בפעם הבאה. לטעמי, הפעם כל השלושה נכשלו.