המכחול צייר בפריז, הלב בישראל

לפני שנה, במאי 2009, נמצאו ארבעה רישומים של הצייר אביגדור אריכא בפח זבל בתל-אביב. כיצד הגיעו אל האשפה היצירות הנדירות של מי שנחשב בעולם לאחד הנציגים המוערכים ביותר של האמנות הישראלית? זוהי תעלומה. רבים מבין מעריציו הרבים של הצייר המוערך, תהו על כך במשך השנים ובמיוחד כיום, לאחר מותו אתמול (ה') בעיר מגוריו, פריז.

אריכא ז"ל, בן 81 במותו, נפטר לאחר התמודדות עם מחלה קשה. מותו לא היה הפתעה גמורה. לפני כשבוע התקבל בביתו של ישראל הרשברג, אחד מהאמנים הישראלים המקורבים לו ביותר, משלוח. היה זה כן הציור של אריכא. "אביגדור רוצה לתת לך את זה, כדי שתמשיך ליצור בעזרתו", נמסר לאמן הירושלמי. בדיעבד, מתברר כי היתה זו מתנת פרידה.

אביגדור אריכא ז"ל (דיוקן עצמי בסטודיו, 2001)

"מאוד התרגשתי מהמחווה הזאת", סיפר הרשברג בשיחה עם ynet, "רק אתמול אירחתי בביתי את האמן סנגראם מיומידאר (אמן אמריקאי ממוצא הודי, המתארח בימים אלה בסדנא לציור ולרישום בירושלים, אותה מנהל הרשברג. א.ב.) וצפינו בנוף הירושלמי לצד כן הציור של אביגדור, ואז קיבלתי את שיחת הטלפון, בה בישרו לי על מותו. זו אבידה גדולה".

אריכא נולד ב-1929 בעיר צ'רנוביץ' שבאוקראינה, עיר הולדתו של הצייר הישראלי הנודע ראובן רובין, ועוד רבים אחרים. בזמן מלחמת העולם הושם במחנה עבודה בטרנסניסטריה.

עם שחרור האזור ב-1944 עלה ארצה והתקבל ללימודי אמנות בבצלאל על ידי האמן מרדכי ארנון, שאימץ וטיפח אותו.

למרות תמיכתו של ארנון, אריכא לא נקלט בישראל וכבר בשנות ה-50 עזב את הארץ והשתקע בפריז, שם נישא לאשתו הצרפתיה אן. הצלחתו באירופה וברחבי העולם היתה מרשימה והוא הציג בגלריות מכובדות בצרפת, אנגליה וארצות הברית ואף אצר תערוכת רישומים במוזיאון הלובר. למרות שגר ויצר בפריז, שמר על קשר הדוק עם ישראל ואף החזיק סטודיו ליצירה בירושלים.

הכרה עולמית

בישראל נודע אריכא בעיקר כמאייר ספרים. בין הספרים הנודעים שאייר ניתן להזכיר את "הזקן והים" מאת ארנסט המינגווי, "ספיח" מאת חיים נחמן ביאליק וה"משא אהבתו ומיתתו של הקורנט" מאת המשורר ריינר מריה רילקה. במשך השנים התמקד בציור דיוקנאות, ומלבד פורטרטים עצמיים ושל מקורביו השונים ובעיקר אשתו, זכה לצייר גדולי עולם כמלכת אנגליה וכמחזאי הסופר האירי סמואל בקט. האחרון היה חבר קרוב של אריכא והשניים בילו שעות איכות רבות יחדיו.

בקט. בילה עם אריכא שעות ארוכות (צילום: Getty Images)

"אריכא זכה להכרה עולמית חסרת תקדים עבור אמן ישראלי", אומר ד"ר גדעון עפרת, "הוא היה מאוד נערץ על ידי אמנים בישראל ובחו"ל וזכה להציג בתערוכות יחיד רבות באירופה ובארצות הברית וכן אצר תערוכה בלובר, שזה לא דבר של מה בכך. 

"למעשה, אריכא הגיע לפריז בצעירותו כצייר מופשט, אולם במחצית השניה של שנות ה-60 עבר מהפך חריג ונועז לעבר הרישום. המהפך הזה הותיר רושם כביר", קובע עפרת. "בשנות ה-70 הוא נחשב על ידי רבים כגדול הריאליסטנים באירופה. המבקר הנודע של ה'טיימס מגזין' רוברט יוז, אף כינה אותו כגדול הרשמים בעולם כיום".

"לאורך שנות ה-60 וה-70 מאוד התגאה על יחסיו הקרובים עם סמואל בקט. הוא צייר מספר דיוקנאות שלו וכן של קתרין דנב ואחרים. אפילו מלכת אנגליה הזמינה אותו שיצייר את דיוקנה. הוא הרבה לצייר גם את עצמו במצבים שונים, אפילו בתחתונים וגם את אשתו אן, אותה צייר גם בעירום. אריכא הותיר מאחוריו עדת מעריצים גדולה בישראל, במיוחד בקרב הגל החדש של היוצרים הריאליסטים הצעירים בארץ". 

אחד האמנים המקורבים לאריכא ביותר, הוא כאמור הרשברג. "מותו מילא אותי עצב עמוק. היה לו מוח ייחודי, הוא היה צייר מבריק וככותב, הוא הצליח להביע באופן טבעי את קולו של הצייר", אמר. "הוא היה חתיכת דמות. הוא היה גאון אמיתי, כפי שהורה גם ה-IQ שלו".

ספק אם יש מישהו בעל נוכחות גדולה כל כך של ייצוג של תחייה. הוא הגיע מפה ללא שורשים של אמנות אותנטית, אבל היה לו מוח פנטסטי והוא הצליח להסתגל ולהפנים את השורשם בעצמו. גם הכתיבה שלו העידה על כך. הוא אחד היחידים שהצליח לבטא בעזרת מלים את הדרך שבה צייר חושב ומרגיש".

אז כיצד ייתכן שיצירות נדירות של אמן מוכשר, מוערך ומצליח כל כך ברחבי העולם, נמצאות יום אחד בפח זבל בתל אביב? זוהי נקודה כואבת לטענת הרשברג.

"מאז ומתמיד הוא חשב שהוא לא מתקבל בארץ כצייר ישראלי. היה לו מאוד קשה עם זה. לפי מה שאני יודע, תמיד היה לו דרכון ישראלי והוא לא ניפק לעצמו אחד צרפתי. הוא תמיד ראה את עצמו כישראלי וכציוני. ונהג לבקר בארץ לעתים תכופות. זה נורא שההרגשה הזאת ליוותה אותו עד מותו".