איך כותבים אחרי אושוויץ?

יש מן היומרה בציפיה שבמהלך מפגש ספרותי אחד בן שעה ומחצה, בפסטיבל הסופרים הבינלאומי, ניתן יהיה להקיף את אחד הנושאים הרחבים והמתעתעים ביותר שקיימים בשדה הכתיבה: ספרות השואה.

בלאו. "להתרחק מהסמלי ולעסוק בפרטי, באנושי" (צילום: איציק בירן)

נכון, גם המינוח עצמו בעייתי, שהרי מהי אותה ספרות שואה? ספרי עדויות? ספרים שראו אור בהוצאת יד ושם? ספרים שנכתבו על התקופה? ואותה תקופה, מהי? האם ספר שמתרחש בברלין ב-1932 אינו זכאי להיכלל בקטגוריה הזו, כי הוא מתרחש כעשור לפני שהחלו תאי הגזים לפעול?

את השאלה הזו (בטון נוזפני מעט) עתיד להפנות אלי הסופר דניאל מנדלסון בעיצומו של המפגש. הוא יהיה אחד המשתתפים, אני אהיה המנחה.

בחירת השם כבר יכלה לרמוז על העתיד להתרחש. לא היה לי כל ספק שמפגש ספרותי בנושא שואה וכתיבה חייב לכלול בכותרתו התייחסות כלשהי לאמירתו הידועה של הפילוסוף תיאודור אדורנו "כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי". כך שבתכתובת עם הפקת הפסטיבל הצעתי את השמות "האם אפשרי לכתוב אחרי אושוויץ?" "איך כותבים אחרי אושוויץ?" ואפילו "אושוויץ – הכתיבה והכאב".

להפתעתי נעניתי בבקשה המפורשת שלא להשתמש במילה אושוויץ בכותרת. הצעתי לשם הפיוטי "אפר ודיו: על שואה וכתיבה עכשווית" התקבלה מיד. ועדיין, לא הצלחתי להבין את הרתיעה מהשם "אושוויץ", אחרי הכל, מדובר בפאנל שעוסק בשואה, לא?

רק במהלך קריאת ספרו של דניאל מנדלסון, "האבודים", שמתאר את מסעו האישי-בלשי בעקבות קרוביו שנרצחו בשואה, היכתה בי ההבנה. בספר מפרט מנדלסון את הסתיגיותיו מביקור שעמד לערוך במחנה ההשמדה. הוא קושר זאת לכך שבימנו הפכה אושוויץ לסמל ענקי להכללה גורפת לכל מה שקרה "שם", ואילו כתיבת ספרו נועדה בדיוק כדי להציל את בני משפחתו מאותם הכללות וסמלים ולהעניק להם שמות ופנים.

פלא אם כך שפאנל שעוסק בכתיבה על נושא כמו השואה, לא יכול להכיל את המילה "אושוויץ" בכותרתו? או כפי שיסבירו לי שלושת הסופרים במהלך האירוע, כל שברצונם הוא להתרחק בכתיבתם מהסמלי ולעסוק בפרטי, באנושי, ביום יומי.

שאלות. כל כך הרבה שאלות מתרוצצות בראש, לא את כולם אוכל לשאול. איך כותבים שואה? מה יכולה הספרות להוסיף על ההיסטוריה? ובאיזה מחיר? שהרי כתיבת פרוזה אמורה להיות פראית ומשולחת רסן, האם זה מתקיים גם בסוג הספרות הזה או שהשואה מרסנת את היד הכותבת? האם הסופר חש אחריות כלשהי? התחשבות במהלך ההיסטוריה? זהירות מיוחדת?

אושוויץ. האם הסופר חש אחריות כלשהי? זהירות מיוחדת? (צילום: AP)

ואיך הם עושים את זה? אפילו ק.צטניק הגדיר את אושוויץ כ"פלנטה אחרת" ואמר שהמראות שהיה עד להם, הם מעבר ליכולת התיאור האנושית. איך מתארים את מה שמלכתחילה הוא בלתי ניתן לתיאור? ועד כמה רחוק מותר ללכת עם תיאורי הזוועות הללו מבלי שיהפכו לקיטש פורנוגרפי?

ואי אפשר לחמוק מהשאלה המרושעת האחת: האם היתרונות הנלווים לעיסוק בנושא השואה, נלקחים גם הם בחשבון? נושא חם, הצלחה מסחרית, הערכה ציבורית על העיסוק בנושא החשוב, יוקרה מעבר לים, האם כל אלה מקננים בחשכת המוח כשניגשים לכתוב שואה?

אוהל האירועים הולך ומתמלא. הקהל, מבוגר ברובו, מנוקד פה ושם בפנים צעירות. לרוע המזל בשורה הראשונה מתיישב הסופר דוד גרוסמן. הוא אינו יודע זאת אבל הוא עתיד להפוך עבורי לגורם מפר שלווה לאורך הארוע, כשאיני מצליחה להימנע מלהגניב אליו מבטים, בודקת שוב ושוב את הבעות פניו, מנסה לגלות שם עקבות של אישור והסכמה.

גרוסמן. אי אפשר שלא להגניב מבטים (צילום: קובי קלמנוביץ')

על הבמה, שלושת הסופרים. דניאל מנדלסון האמריקני, שכתב כאמור את "האבודים", לצידו אדולפו גרסייה אורטגה הספרדי, מחבר הספר "האיש שקנה ימי הולדת" וניר ברעם שכתב את "אנשים טובים".

שלושתם מייצגים שלושה סגנונות שונים. ברעם כתב רומן רחב יריעה, מנדלסון - ספר עיון שמסווה עצמו לרומן, ואורטגה- עירוב של אמת ובדיון. ואולי הייתי מעט לא הוגנת כלפיו כששאלתי אותו אם העירפול הזה בין בדיה למציאות, לא יכול לגרום בסופו של דבר לבעיה אמיתית, שהרי גם כך מתרבים הקולות המערערים על ממשות השואה, והוא ענה בצדק, שאי אפשר לבוא בטענות כאלו כלפי המעשה הספרותי.

למרות השוני הסגנוני והערכי בין הסופרים, המפגש מסתכם בהבנה שבסופו של דבר שלושתם שותפים למהלך זהה: בריחה מהסמלים הגדולים, המקומות המוכרים וששת המליונים חסרי הפנים, ומעבר אל הסיפור האישי, והפרטי.

בעיני אורטגה, הילד האחד עליו כתב בספרו לא אמור לשמש כסמל לאותם מליון וחצי ילדים שניספו, שהרי לכל אחד מהם היה סיפור שונה בתכלית. גם מנדלסון שבחר לקרוא לספרו "שישה מתוך שישה מיליון", הרגיש שעד שקם ויצא לחקור את עקבותיהם של בני משפחתו, הם כמו לא היו קיימים בין ששת המליונים וספרו הוא שהקים אותם לתחיה, אבל אותם בלבד.

וברעם, מהצד האחר, הגרמני, דרך דמות ספציפית אחת שברא, ניסה להתחקות אחר המנגנונים האנושיים, החברתיים והפוליטיים שפעלו אז. אף אחד מהשלושה לא כתב "תקופה" ולא חקר "סמל", הם פשוט ניסו להביט מקרוב.

לפני מספר שבועות נתקלתי בספר צילומים רב עצמה בשם "ניצולים" מאת הצלמת עליזה אורבך. בספר מוצגים דיוקנאות מצולמים של ניצולי שואה לצד טקסטים ותמונות התקומה שלהם בחברת בני משפחתם כיום. בשיחה איתה ציינה את תחושת הדחיפות לתעד עכשיו לפני שיהיה מאוחר.

אורבך (מימין). לצלמים לא נותר אלא לתעד ניצולים (צילום: ניר שאנני)

אין כוחו של צילום ככוחו של סיפור, אולם אין לי ספק שתחושת הזמן האוזל היא מרכיב קריטי בכל יצירה העוסקת בשואה. ואם לאמנות הצילום, לא נותר אלא לתעד את הניצולים בשנותיהם האחרונות, ובתיעוד הנאמן למקור ככל שניתן, הרי בספרות קיימת דווקא מגמה הפוכה.

אחד ממאפייני התקופה היא כתיבה על השואה ממקום אחר. אנו יכולים לראות זאת בספרים דוגמת "הכלב היהודי" מאת אשר קרביץ,

המגולל את סיפור השואה מבעד לעיניו של כלב, "גנבת הספרים" מאת מרקוס זוסאק בה המספר הוא לא אחר מאשר מלאך המוות, "חומצה גופריתנית" מאת אמילי נותומב המתאר מציאות בה תכנית ריאליטי מדמה מחנה ריכוז, וגם "צחוק של עכברוש" מאת נאווה סמל הבוחן את תודעת השואה בעיניים עתידניות.

יכול להיות שלאחר ששמענו את סיפוריהם של הניצולים, קראנו ועיכלנו את ספרות השואה הקאנונית, לא נותר לנו אלא לחפש זויות אחרות שיאירו באור חדש את המוכר. ואיני יכולה שלא לתהות באיזה אופן ישפיע מותו העתידי של אחרון הניצולים על ספרות השואה לסוגיה.