המוסדיים באשראי חוץ בנקאי: דרושה עוד שקיפות
בשנים האחרונות שוק האשראי החוץ בנקאי בישראל התפתח במהירות מרשימה: מ-480 מיליארד שקל בשנת 2004 ל-670 מיליארד שקל בסוף 2009. ואולם, למשקיע בגמל ובפנסיה עדיין חסר מידע על תפיסת הסיכון. משנה למנכ"ל מגדל סבורה כי יש לחייב כל מי שמנהל כספי ציבור לפרסם דו"חות כספיים מלאים
פעילות גופים מוסדיים באשראי חוץ בנקאי מבורכת ורצויה – אך בדומה לדרישות הבנקאיות, היא חייבת להיות בעלת מדיניות שקופה לעמיתים. בשנים האחרונות שוק האשראי החוץ בנקאי בישראל התפתח במהירות מרשימה: מ-480 מיליארד שקל בשנת 2004 ל-670 מיליארד שקל בסוף 2009. ב-2004 היווה האשראי החוץ בנקאי כ-30% משוק האשראי, ואילו כיום הוא עומד על כמעט מחצית מהאשראי הניתן לעומת הבנקים.
ההתפתחות המהירה נובעת משינוי בתקנות ההשקעה, שינוי ששיחרר את הגופים המוסדיים מהצורך להחזיק כמות מינימלית של אג"ח ממשלתיות, מהחמרה של דרישות הון בבנקים ומהרצון להשיג תשואה עודפת בקרב כל השחקנים בשוק המוסדי.
אשראי חוץ בנקאי שונה מאשראי בנקאי בשלושה היבטים מרכזיים: ריבוי לווים – השוק המוסדי גדול ורחב, דבר שמחייב עבודה מול הרבה גופים; "תיאוריית הטרמפיסט" – מי שקונה את החוב לא בהכרח מחזיק אותו לאורך חייו, כיוון שלרוב החוב החוץ בנקאי הוא סחיר, ולכן כאשר מתרחשת בעיה, היא "נופלת" על מי שבאותו רגע מחזיק בחוב; מידע פנים – לבנקים בבואם לתת אשראי יש מידע עמוק ואינטימי על הלקוח, שלרוב אינו נמצא ברשות הגופים המוסדיים, שמתבססים רק על מידע ציבורי. מכאן שבאשראי חוץ בנקאי יש להתמודד ולהבין לעומק את בעיית הנציג – שאינה קיימת באשראי הבנקאי. לחברה שהנפיקה חוב בבורסה ונתקלת בבעיה, אין גורם אחד לנהל מולו אירועים בחיי החברה. ולכן, רוב איגרות החוב שהונפקו בישראל היו בגוון אחד – חוב נחות לבנקים, ובכיר רק לבעלי ההון.
השאלה העיקרית שעדיין לא באה על פתרונה היא נושא ניהול הסיכונים של הגוף המוסדי, וכיצד משקפים אותו לחוסך הממוצע, כדי שיוכל לקבל החלטות מושכלות. עד כה, עמדת הרגולציה היתה שקיפות – לפרסם כמה שיותר נתונים ברמת פירוט גבוהה ביותר, מתוך הנחה שהפירוט יוביל לשקיפות שתעלה את הבנת הלקוח.
בפועל, המידע לא מעובד ואינו מסייע לחוסכים להבין את הסיכונים ולקבל החלטות מושכלות. בהקשר זה יש לציין כי נכונות הן הערותיו של יו"ר רשות ניירות ערך, פרופ' זוהר גושן, להמלצות ועדת חודק, וכי על העמיתים להשלים את תפקיד הפיקוח על תיקי ההשקעה שלהם מהיותם בעליו.
המידע העיקרי שחסר הוא תפיסה אינטואיטיבית של סיכון התיק: קשה למשקיע להבין על פי שלושה-ארבעה פרמטרים פשוטים מה מידת הסיכון של המוצרים שבהם מושקע כספו, או עד כמה מתאים פרופיל סיכון-סיכוי לטעמיו ולצרכי ההשקעה שלו.
כיום מסבירים הגופים המוסדיים את המדיניות רק על פי מידע כללי על אחוז ההשקעה במניות, באג"ח קונצרניות, במט"ח וכך הלאה. החוסך לא יכול לנתח את ההבדל בין מניה מסוכנת (לדוגמא של חברת הזנק) לבין מניה יציבה (של חברה מבוססת שמחלקת דיבידנדים), או בין אג"ח ששימשה למימון הון עצמי של נדל"ן במזרח אירופה, לבין אג"ח שיש לה אמות מידה פיננסיות ושיש בה כלים להבטחת כספו של המשקיע במהלך הידרדרות החברה.
כלומר, אין הגדרה של "נכסי סיכון" כפי שאנו רגילים לראות במערכת הבנקאית. על כן יש לעודד גופים מוסדיים לפרסם את מדיניות האשראי שלהם בצורה פשוטה וברורה, שתכלול לא רק את ההסתברות לחדלות פירעון של החברה, אלא גם את איכותו של ארגז הכלים שיש לחברה (שיעור ההתאוששות – recovery). אלו בדיוק חלק מהמלצות ועדת חודק: יצירת שוק עם גווני חוב שיאפשרו תמחור נכון של סיכונים.
אם יתווסף למידע זה גם מדדי נזילות, העמית יוכל ביתר בהירות לנתח האם יש בתיק החיסכון שלו אחוז גבוה של מניות לא נזילות ואיגרות חוב שאינן מדורגות או ללא ארגז כלים לטיפול במקרה של הידרדרות, ומכאן יוכל להסיק ביתר בהירות את מידת הסיכון (במקרה זה גבוהה) בהשוואה למוצרי חיסכון אחרים. נכון, סיכון הוא חלק בלתי נפרד מעולם ההשקעות, אך האתגר הרגולטורי והצרכני הבא הוא לאפשר לכל חוסך להבין את הסיכון ולכלול אותו במערך בניית תוכנית הפנסיה.
בנוסף, טוב יעשו הרגולטורים אם יחייבו את כל מי שמנהל כספי הציבור לנפק דו"חות כספיים מלאים, בדומה לחברות ציבוריות. וזאת משום שניהול כספי ציבור כרוך גם בממשל תאגידי שחייב להיות שקוף לחוסכים.
ענת לוין, משנה למנכ"ל מגדל וראש תחום השקעות ואשראי
לפנייה לכתב/ת 
