למה הזדעזענו מפרשת חומסקי?

כדאי לדייק: על נועם חומסקי לא נאסר להיכנס לישראל, אלא הוא לא הורשה להיכנס לפלסטין. אם היה מבקש לבוא להרצות באוניברסיטת בן גוריון, לדוגמא, היו מתירים זאת, וישראל היתה מתפארת בליברליות ובפתיחות שלה. עובדה - חומסקי בא פעמים רבות להרצות בארץ, הוא דובר עברית רהוטה, התחנך בתנועת נוער ציונית, ובמשך כמה חודשים ניסה אפילו לחיות בקיבוץ. לא הסוציאליזם ולא המדינה הפריעו לו אז, אלא הסטליניזם, כלומר חוסר הפתיחות לביקורת ולמחשבה חופשית. כך אז, כך היום.

העובדה שחומסקי לא הורשה להיכנס לפלסטין היא לא רק תיקון סמנטי. אי אפשר לבקר את האיסור בשם הדמוקרטיה וזכויות האזרח, כי בשטחים אין לא דמוקרטיה ולא זכויות אזרח. מניעת התנועה החופשית בשטחים היא מציאות יומיומית, היא המדיניות. במובן זה טוב שישראל מנעה ממנו להיכנס, רק חבל שהדבר מזעזע יותר את דעת הקהל מאשר מניעת הכניסה והיציאה ממיליון וחצי פלסטינים בעזה, ומאות המחסומים המונעים תנועה חופשית של עוד שני מיליון פלסטינים בתוך הגדה המערבית. הזעזוע הוא כי חומסקי הוא משלנו, הוא יהודי, אמריקני, משכיל.

מה שמטריד את הישראלים הליברלים הוא שהכיבוש מתקרב אלינו, להגבלת חופש התנועה, הפעולה והמחשבה שלנו. הכיבוש הולך וחודר לאט לאט ובאופן שיטתי לתוך ישראל, אל הציבור היהודי. הקריאות הלאומניות להגביל את חופש הפעולה, והאלימות ההולכת וגוברת של המשטרה והצבא נגד מפגינים יהודים, לא רק נגד הפלסטינים, זה מה שמעורר דאגה, זה מה שמזעזע.

לאומני ישראל וגזעניה, מקדימה ועד ישראל ביתנו, חוגגים את מניעת כניסתו של חומסקי, בבחינת "כך ייעשה לבוגדים", לא רק לערבים אלא ליהודים, בין אם הם אמריקנים או ישראלים. בכך הם חותרים לטשטש את גבולות הקו הירוק המשרטט את גבולות המשטר הדמוקרטי בישראל. לדידם ישראל איננה דמוקרטיה ליהודים, אלא דמוקרטיה ליהודים נאמנים.

חומסקי הזדעזע ממניעת כניסתו כי הבין שעדיין שולטת החשיבה הסטליניסטית ממנה ברח בשנות ה-50 בקיבוץ. הרי גם סטלין היה בעד חופש הביטוי של תומכיו, אך דמוקרטיה נבחנת בסובלנות להבעת הדעות של מתנגדי המשטר. השיח הישראלי המלחמתי, המחלק את העולם לטובים ורעים, לציונים מול אנטישמים מכחישי שואה, איננו יכול כלל לתפוס את הביקורת של חומסקי.

המגן האחרון של ישראל

מה שלא מבינים ישראלים שמסתגרים בבועה המסובסדת של ארה"ב, הוא שהעמדה של חומסקי היא מורכבת, אבל היא הופכת לקו ההגנה האחרון האפשרי על ישראל בעולם ההולך ומתנער מהכיבוש וממנה. איש בעולם לא יקבל טענות דתיות על זכותנו על הארץ, וגם לא שהפלסטינים מהווים סיכון הביטחוני המצדיק כיבוש במשך עשרות שנים.

דווקא עמדתו של חומסקי היא של פטריוט שמגן על ישראל מתוך אהבה ודאגה לישראלים. אבל במקום שהפטריוטיזם הפך לתחרות מי יותר גזען, לאומן ומשתיק אחרים, כמובן שלאינטלקטואל כמו חומסקי אין מקום.

כיצד חומסקי מגן על ישראל למרות שהוא מבקר חריף של מדיניותה? אף לאומן ישראלי לא היה מצליח איפה שחומסקי מצליח בזכות המוניטין והתחכום שלו. הוא מואשם על ידי חוגים פלסטינים קיצונים כציוני ותומך ישראל. מדוע? כי הוא יצא בצורה ברורה נגד החרם האקדמי עליה, והוא ניצב בחזית הוויכוח עם אלה המאשימים את הלובי היהודי בכך שגרמו להסתבכות של ארה"ב בעיראק.

לעמדות אלה של חומסקי יש לדעתי שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שהחרם האקדמי והאשמת הלובי היהודי עלולים לגלוש בקלות לאנטישמיות. חומסקי הוא האינטלקטואל המתוחכם ביותר ביצירת הבחנה בין ביקורת פוליטית על מדינה לבין הסתה גזענית ולאומנית. כך כלפי ישראל וכך כלפי ארה"ב: הוא ביקורתי מאד כלפי המדינות, אבל יוצא להגנת האזרחים, הישראלים והאמריקנים.

מכאן לסיבה השנייה, הקשורה לביקורתו הערכית והמוסרית על התוקפנות של ארה"ב בעולם. עיקר התיאוריה של חומסקי היא שארה"ב היא אימפריאליסטית בגלל שיקולים כלכליים של בעלי ההון המעוניינים בנפט וברווחי תעשיית הנשק, והביקורת על ישראל נגזרת מכך. היא מתמקדת בנכונות ממשלות ישראל לשמש קבלן מקומי של האינטרסים האימפריאליים האמריקניים, ובכך שסכסוכה עם מדינות האזור והפלסטינים מסכן את עתידה. האם אפשר לקרוא לזה אנטישמיות או אנטי-ציונות? האם אין פטריוטים ישראלים שחושבים כך?

אפשר לחלוק על חומסקי ואפשר להסכים איתו, אבל ברגע שרואים בחשיבה ביקורתית בגידה - אנחנו כבר במקום אחר. אנחנו נמצאים במקום שכבר שנים אין בו דיון פוליטי ענייני אלא הסתה, השתקה והשטנה. בתנאים של היעדר חופש תנועה לפלסטינים בשטחים והעדר דיון חופשי בתוך ישראל, טוב שנמנע מפרופסור חומסקי להרצות בביר זית. שנזדעזע קצת, ונפסיק לדמיין את עצמנו כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

לב גרינברג, סוציולוג פוליטי, מחבר הספר "שלום מדומיין, שיח מלחמה".