"מתחת להר": ירושלים של מטה

אין טעם להכחיש עוד, ירושלים מחולקת. על הטריז בין מזרח העיר למערבה כולנו כבר יודעים, אולם השבוע נחשפנו לפער נוסף - בין העיר העליונה לזו התחתונה, בין זו שבפסגה לזו שמתחת להר, בין ירושלים של מעלה לזו של מטה. והכל, בחסות פסטיבל ישראל שנפתח בשלישי האחרון.

מסתובבים בסמטאות מוסררה (צילומים: ניקיטה פבלוב)

מפסגת הר הצופים אפשר להשקיף על ירושלים, לחלוש על העיר כולה ולהרגיש שכבשת אותה. כך הרגישו לאורך השנים מארגני הפסטיבל שהשקיעו המון מאמץ וכספים, שנה אחר שנה, כדי להביא את טובי המופעים. כשאתה בטופ אתה מרגיש מעל כולם, אבל כל כך רחוק מהקרקע. זוהי נקודת מבט שמכתיבה קוצר רואי, קשה להבחין במה קורה שם מתחת. ברגע מסוים, אתה הופך לבודד שם בפסגה, פתאום זה אתה שהופך להיות מנותק.

נוגעים ביצירות, שנוגעות בנו

ייתכן שזו הסיבה בגללה אימץ פסטיבל ישראל השנה את פרויקט "מתחת להר" - שאיגד תחתיו את אירועי "מוסררה מיקס 10", "וידאו-דאנס" ו"פירורים", והפך אותו לאגף האלטרנטיבי שלו. קשה להגיד שאירועי הפתיחה של פסטיבל ישראל בתיאטרון ירושלים בהם ביקרנו השבוע קשורים קשר ישיר לאלה בהם ביקרנו בצידה האחר של העיר. על פניו נראה כי השניים דרים בשכנות טובה ותחת חסות הפסטיבל, אבל באופן מאולץ משהו.

אמנות בכל מקום. מבקרים במקלט במוסררה (צילום: אמיר בוגן)

הבחירה של יושבי ההר לשחרר מעט את עניבתם ולרדת אל המרחבים התעשייתיים של תלפיות, או לאלה הצפופים במוסררה, נובעת מאותה מגמת ניתוק. הרי הולך ופוחת הדור ואיתו גם בעלי הטעם האמנותי הגבוה. בעידן של טכנולוגיה, תקשורת חזותית חדשנית, צילום דיגיטלי ווידאו-ארט, לא די בכך שהממסד יקבע אמנות מהי. זה כבר לא מספיק להצביע על משהו, צריך לגעת בו, ולא פחות מכך לתת לו לגעת בך.

מריחים את הזיעה

לגעת. זה מה שיוצרי בית הספר לתיאטרון חזותי מגרים אותך לעשות כשאתה צופה בהם במרחק מטרים ספורים בחללים התעשייתיים הדחוסים משהו. הם משלבים בין תנועה, טכנולוגיה, וידאו וסאונד, פורצים את גבולות המחול המסורתי. אתה צופה בהם בגובה העיניים, ברננה רז, ארקדי זיידס, גיא שרף והאחרים, מריח את הזיעה, נשטף בגלי ההדף מכיוון מרכז חדר החזרות, שהוסב לבמה עצמה, אל הקירות ובחזרה. 

מתוך "מתווה לשלוש נעלמות" מאת תמי ליבוביץ' (צילום: אמיר בוגן)

זה לא שהמחול הקלאסי זר לאירועי וידאו-דאנס, אולם הניסיון של המשתתפים הוא לעדכן אותו, להפוך אותו למיידי ונגיש יותר. כך, למשל, ב"האם לחיות יש זכרון" של עמית דרורי וגיא שרף, בו תנועתם של רובוטים מאולתרים דמויי חרק, ציפור או יעל חשובה יותר מאלה של המופיעים האנושיים - ששולטים בהם טכנית, אך נשלטים על ידם מבחינה אווירתית. הם יוצרים לעצמם סביבה טבעית להתמזג בתוכה. פיקניק בתוך חדר אפרורי. והכל - לידינו, הצופים. מטר מאיתנו.

מיצב של פטר ז'וקוב במוסררה

מעורב ירושלמי

וכך גם החוויה שהציעו אנשי בית ספר "מוסררה", למבקרים בפסטיבל הרחוב "מוסררה מיקס 10" בשכונה שלהם. הם אינם צופים מעלה, לא מרימים את האף, אלא מחפשים את הגירויים במרחב המחייה האורבני שלהם. מתחם הופעות חיות של וידאו וסאונד בחצר בית הספר, תערוכת אמנות פלסטית מתחת למבנה עתיק, חצרות צפייה של וידאו ארט, מיצבים במגרש הכדורסל המקומי ומקבצי עבודות שונות ומגוונות בתוך מקלטים תת קרקעיים.

ברוכים הבאים למקלט. אמנות מתחת לאדמה (צילום: אמיר בוגן)

כל אלה, לצד המוזיקה הנוכחת בכל מקום וניחוחות המנגל המעשן של רוכלי המזון שהתייצבו בשכונה, מקנים סוג של אינטימיות. כאילו אתה זה המתמזג בקומפלקס זה כחלק מהמיצג. לא פחות מיאן טיכי, ויקי בנט, ראפת חטאב, פריץ וולש, נעמי יואלי ורבים אחרים, ידועים יותר או פחות. בניגוד לאנשי ההר, פה לשמות יש פחות משמעות. אלה היצירות שלהם שמושכות אותך פנימה - אל המרחבים הפרטיים של תושבי השכונה, שהפכו למרחבי תצוגה מאולתרים למשך שלושה ימים.

קשה להתחבא למציאות

במשחק המחבואים המעשיר הזה, אתה הוא זה שמחפש. מאחוריך ומצדדיך -  במעמקי בור, בתוך מבנה עתיק, מאחורי גדר תמימה. וידאו המציג צללית גשר הולכי רגל על גבי שלט של תנועת נוער, גרפיטי במקלט, אנימציה בתחתית גזע עץ חלול ואפילו סשן הסאונד-וידאו "פרורים" של רן סלווין, גרג דייויס וחבריהם ב"מעבדה", שבגבול הגזרה של השכונה.

שוטר מג"ב עושה סדר בכניסה למוסררה (צילום: אמיר בוגן)

הכל פשוט, כל כך פשוט ועוטף אותך. הקסם נובע מכך שהיצירות כאילו נטמעו בשכונה, נטמעו בך. וכך גם המציאות היומיומית, הלחוצה והדחוסה, כמו מפגן מוזיקלי מאולתר נגד הבנייה בשייח' ג'ראח, או כמו התגובה האלימה של שכן זועם, שאיים להחריב את מיצגי האמנים. הכל נמהל אחד בשני - חיים ואמנות. הכל בצלו של ההר ומופעי פסטיבל ישראל שבפיסגה, רחוקים כל כך מהמציאות שלנו, פשוטי העם.