להיות חרדי בתל אביב

12 שנים התגוררתי בירושלים. הכרתי את שכונותיה, את שלל טיפוסיה, עליתי וירדתי את גבעותיה. כעת, מששבתי לגור בתל אביב, השאלה הראשונה שאני נשאל היא "מה? אתה? תל אביב?! מה יש לאדם חרדי לחפש שם?". אז כן, אני אוהב את העיר, ותתפלאו גם את מזג האויר.

לעניות דעתי, אם אזרחי המדינה היו מתערבבים וגרים יחד, דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחיים, עשירים ועניים, היינו מכירים אחד את השני טוב יותר, ולא דרך סטריאוטיפים ותקשורת, והיינו הרבה יותר מאוחדים. החשוב מכל הוא להכיר את השונה כבן אדם, על פי מידותיו. אבל בינתיים, ככה זה נראה להיות חרדי בתל אביב.

תל אביב עבורי זה להישאל כמעט מדי יום על-ידי השכנים, והעוברים והשבים, אם אני מירושלים או מבני ברק.

תל אביב עבורי זה ללכת ביום כיפור עם החלוק הלבן הנקרא "קיטל", ומעליו האבנט השחור הנקרא "גערטל", ולהישאל ע"י ילד חמוד בשם לוטם: כמה זמן יש לך חגורה שחורה בקראטה?

תל אביב עבורי זה להתרגש כל יום כיפור מחדש על זה שאחרי הכל אנחנו עם אחד ולכולנו אלוקים אחד. ומנגינת "כל נדרי" נמצאת ביום הזה בפלייליסט

שלי ושל כל תל אביבי, ומחזור התפילה הוא באותו היום הספר הנקרא ביותר בעיר ועובר באדיקות מיד ליד. 

תל אביב עבורי ביום שישי זה, מעבר לכוס קפה של בוקר בנמל ומירי אלוני בנחלת בינימין, לפגוש את בחורי הישיבות

שוטפים את העיר. חלקם ישירות לחוף שרתון הנפרד, חלקם עוברים בדרך לבדוק כמה חופים כאילו איבדו את דרכם, וחלקם להניח תפילין לעוברים והשבים. אלו הם בחורי הישיבות מכפר חב"ד, ותמיד אני דואג לבדוק מי מאייש את דוכן התפילין המיתולוגי שלי במשך ארבע שנים: במיקום האסטרטגי ביותר בעיר - שינקין פינת קינג ג'ורג'.

תל אביב עבורי, בשבת בבוקר, זה המפגש המרתק בדרך לבית כנסת הגדול באלנבי עם היוצאים ממתחמי הבילוי. אני עם כל הלבוש המתבקש והם עם הלא כל-כך לבוש, מתנדנדים ומעלים אדי אלכוהול ועוד כמה חומרים שהשתיקה יפה להם. ואז לשמוע משפט כמו: "נשבע לך כבוד הרב, ראיתי הלילה את אלוהים" או "אפשר את הכיפה רגע? חייב לברך אשר יצר".

תל אביב עבורי זה לקנות קפה בטייק-אווי עם כוס חד פעמית, שזה בסדר גמור. ואז המוכר, ששמו נמרוד, פונה אליי בדאגה ובמבט של ראש ישיבה ושואל "אתה יודע שאנחנו פתוחים בשבת?" או "זה לא כשר כאן". באותו רגע ישנן שתי אפשריות, האחת: להודות לו על המידע החשוב ולברוח בבושת פנים, והשנייה: לערבב את הקפה לפני הלגימה ולומר שהערבוב פשוט מטביע את החזירונים - ואז הם בטלים ברוב.

תל אביב עבורי זה להיות מעין מורה דרך למסעדות כשרות עבור התיירים הצרפתיים עם השרשרת מגן דוד והכיפה הלבנה בחודשי יולי ואוגוסט.

תל אביב עבורי זה לשאול את בעל דוכן השווארמה אם יש כאן תעודת כשרות, ואז הוא עונה שהמוצרים כשרים ומורה באצבעו לעבר תמונות הרבנים התלויים על הקירות, שהנה הם המשגיחים, ובאותו רגע להיזכר בבדיחת הפולקלור החרדית הידועה ולענות לו ש"אם היית אתה תלוי וממוסגר על הקיר, והרבנים היו מוכרים את השווארמה - הייתי אוכל כאן".

תל אביב עבורי זה הלימודים בית הספר למוזיקה בתלמה ילין אצל צדי צרפתי, הזכורים לי כחוויה מעשירה וקסומה. אך לעולם לא אשכח את הרגע המשעשע של שומר בית הספר שרץ אחרי בפעם הראשונה לכניסתי למתחם בדאגה כנה ואומר לי שלמיטב ידיעתו לא הוזמן משגיח כשרות לקפיטריה.

תל אביב עבורי זה היום המעציב של רצח רבין, שאני הולך לכיכר להזדהות עם האבלים, ואילו הם מגרשים אותי משם בבושת פנים בקריאות "רוצח" ו"מוות לדתיים".

תל אביב עבורי זה להיות סוג של רב ונציג המגזר, למרות שאין לי כל אישורים לכך, ולהישאל "מתי כניסת ויציאת שבת?", "מתי דרעי חוזר לפוליטיקה?", "היכן משיגים מזוזות ומה בכלל יש שם בפנים?", "אם יש דבר כזה שרימפסים כשרים?" 

תל אביב עבורי זה לנסות להשכיר דירה בצפון תל אביב, שאמורה להיות שכונה של פלורליסטים, ולמרות שאני הייתי הראשון מבין 80 הפונים להיתקל בתשובה המזעזעת והמדהימה "אנחנו לא משכירים לחרדים" - אני עדיין שומר את מספרי הטלפון והכתובות של בעלי הבתים.

תל אביב עבורי זה לשמוע כמעט מדי יום את הסלוגנים "אל תסתכל עליי ככה, סבא שלי היה רב", או "אתה אמנם דוס, אבל אתה אחלה דוס, הלוואי שכל הדוסים היו כמוך".

תל אביב עבורי זאת עיר קסומה של שמש וים, וטיילת מדהימה שהורחבה רק לאחרונה.

בתל אביב אפשר לשמוע שיעור תורה מהרב לאו ומיד לאחר מכן לצפות בקונצרט חזנות או בהצגה בבית לסין

או בבית האופרה. בתל אביב בתי הכנסת מתמלאים, יש פריחה של תלמודי תורה וחיידרים, הרבנים דוברי עברית צחה ויותר מחייכים וידידותיים, אבל למרות כל זאת:

העיר אכן פלורליסטית - אך לפלורליסטים בלבד. העיר אכן סובלנית - אך למיישרים איתה קו וקוד לבוש בלבד. וראש העיר משתלח בחרדים כמו שלא היה מעז לעשות כלפי אף מגזר אחר. הרי בטלנים אפשר למצוא, אם מחפשים, בכל המגזרים.