המתאוננים הסדרתיים
"המתאוננים הסדרתיים הופכים את האנחה לעיקר ואת תמונת המציאות לקודרת ונטולת אמונה". הרב רפי פוירשטין בין המשט לרצועה - לפרשת השבוע
המשט לעזה
עצמו לא מדאיג אותי, מדינת ישראל תפתור אותו כך או אחרת. המשט לעזה מדאיג אותי כיוון שהוא מייצג מיליונים של אנשים תמימים, שהולכים שולל בעקבותיו, כמו בעקבות פרובוקציות אחרות של אנשים מאד לא תמימים. נעם חומסקי איננו תמים, יש בו שנאה כבושה לשורשים שלו. אינני יודע למה ומהיכן. הוא לא מדאיג אותי, הוא חולה. מדאיגים אותי המיליונים המושפעים מדבריו. אך מה שמדאיג אותי איננו רק מעמדה של ישראל בעולם (וזה אכן מדאיג). מה שמדאיג אותי זה הטשטוש המסוכן בין טוב לרע. מפחיד לנסוע בכביש כשבמקביל אליך נוהגים אנשים שמפרשים אחרת את התמרורים. חייבת להיות איזושהי תשתית יסודית מוסכמת למין האנושי, מהו טוב ומהו רע.
הפרשה שלנו "בהעלותך" שבספר במדבר מתארת את המתאוננים. חבורת אנשים מיוצאי מצרים שמתאוננת על המצב הקשה בו הם נתונים במדבר. התגובה האלוקית נראית כלא מידתית "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (במדבר פרק יא). תלונה, התאוננות, הינה מצב אנושי די שכיח. מי מאיתנו לא מתלונן על הבוס במקום העבודה, על המצב הכלכלי, על הילדים והחותנת. התלוננות נראית כמצב די שכיח. האנשים הללו אינם חוטאים, אינם מורדים הם בסך הכול 'מקטרים'.
האמת שקשה לחיות ליד מתלונן סדרתי, נראה שהסיבה העיקרית נעוצה בהשבתת שמחת החיים היסודית. למתלונן רע. רע לו גם כשנראה לפחות שטוב לו. התלונה היא יותר מאשר התייחסות לאירוע מסויים, היא סגנון חיים ויותר מזה היא סגנון חשיבה.
ממה נובע סגנון החשיבה הזה? נתבונן במילה "התאוננות" רבי אברהם אבן עזרא טוען שהיא באה מהמילה 'אוון' שהיא למעשה 'עוול'. אך מדוע "עוול"? 'רע לי' קובע המתלונן מדוע הוא נתפס כעושה 'רע'? הסברו של רבי משה בן נחמן להתאוננות נראה משכנע יותר . להתאונן פירושו "כואב ומצטער על עצמו" . רחל בשעת לידתה כשהיא חשה שהיא הולכת למות קוראת לתינוק הנולד "בן אוני" במובן של בן צערי. אביו, יעקב קורא לו בנימין במובן של בן ימיני. רש"י מייחס למתאוננים 'רשעה' וזאת משום שלדעתו 'התאוננות' משמעותה מניפולציה רגשית שמטרתה סוג של סחיטה. והאמת היא שיש מתאוננים כאלה סביבנו (אולי אנחנו?) שמנסים להשיג מאיתנו כל מיני דברים, ולפעמים פשוט תשומת לב, על ידי 'התאוננות'.
אבל אם נחזור לרבי אברהם אבן עזרא שהוא מכולם נותן את המשמעות הקשה ביותר נגלה שהוא מייחס להתאוננות תשתית פסיכולוגית של רוע. ננסה לתאר את הסיטואציה המדברית. לא קל לעם העבדים המשוחרר. הוא עושה מאמצים עילאיים לשרוד את הדרך הלא פשוטה. יש אוכל, יש מים, יש מנהיגות , יש חופש, יש מטרה היסטורית – ארץ זבת חלב ודבש. אבל לא קל. זה לא בית, אין קביעות ויש חוסר ודאות בצד האמונה. אנשים נאנחים, מן הסתם, בינם לבין עצמם, אך מוצאים את הכוחות להתגבר. המתאוננים הופכים את האנחה לעיקר. הם מרפים ידיים, הם הופכים את התקווה לקללה. את השאיפה - למוקש, את ההישגים שכבר הושגו, לפיתוי נוצץ בדרך לאבדון. הם הופכים את תמונת העולם המתגבשת שהאופטימיות מונחת ביסודה, האמונה, התקווה. לתמונת עולם רעה, קודרת נטולת אמונה. זהו 'עוול'. הפסימיות המובנית הזאת נובעת מחטא יסודי בנפש, מעיוורון כלפי המושגים טוב, מאמץ והתגברות. עונשם הוא באש. מי שאיננו רואה את הטוב שיש, מי שמרפה ידיים בזמן מאבק – דינו חמור. כך הפרשה.
מי שהופך ארגון טרור צמא-דם, ארגון טרור שבראש ובראשונה איננו חס על בני עמו שלו לתנועת שלום מליאת חמלה, הוא מסוכן, הוא מסוכן לתודעה האנושית. אינני גוזר את דינו במאמר זה. ואינני מנסה לעשות אנלוגיה ישירה זה פשטני מידי. אבל כן חשוב שניווכח עד כמה לפרשה חשובה המלחמה על מבנה התודעה.
זה לא יהיה נעים לראות צבא מופעל כנגד 'פעילי שלום' מלאי כמיהות לטוב עולמי. אבל אנחנו נזכור כי אותם תמימים (לפחות חלקם) הם וירוס מסוכן לתודעה האנושית שמאיים לשבש את מערכת ההפעלה של המין האנושי עד כדי הרס עצמי של מה שעדיין קרוי 'המצפון'.
הרב רפי פוירשטין
המשט לעזה
צילום: AFP
מומלצים
