התחלה חדשה, בצד הכשלים: מפונים שהסתדרו

המדינה כשלה, אך יש מי שהתנתק - וסידר לעצמו מחדש את החיים. דוב מרמלשטיין הפך ממגדל גרניום מצליח לצלם מקצועי, רות עציון שהיתה מורה באולפנה היא עכשיו סופרת ילדים מצליחה, ומשה לקס הפך מחקלאי למורה דרך. רבים ממפוני צפון השומרון וגוש קטיף מצאו להם קריירה חדשה, חלקם מתמודדים דרכה עם ההתנתקות, אחרים רק רוצים פרנסה, ויש כאלה שמצאו אהבה חדשה. כך נראים חייהם של המפונים, שהצליחו לשקם את חייהם, למרות הקשיים בהם נתקלו - כפי שפורטו בדו"ח מצא שפורסם אתמול (ג'). 

אייל הוא ילד ישראלי, שמאבד סנדל רגיל, אלא שהוא תושב מורג שברצועת עזה, והוא מאבד אותו דווקא בימי ההתנתקות. החיפוש אחר הסנדל האבוד נגדע כשהוא נלקח מביתו, מה שמחסל את סיכוייו למצוא אותו. סיפורו של אייל מבוסס על סיפור אמיתי - סיפורם

של מתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון, כל אחד ואבדותיו, בצורת סיפור ילדים. חלקם איבדו את עבודתם, רבים מהם החליפו מקצוע.

גם רות עציון, מחברת "הסנדל של אייל", אם לחמישה, ותושבת טנא עומרים שבדרום הר חברון, עשתה שינוי כזה. היא היתה מורה באולפנה בנווה דקלים, וכיום היא כותבת. הספר שכתבה מבוסס על סיפורו של בנה. "תמיד אהבתי לכתוב, אך לא חשבתי שאי פעם אצא עם זה", היא סיפרה ל-ynet. "בעקבות הגירוש, רציתי לצאת עם משהו לילדים, שיש לו גם נגיעה למבוגרים. הרגשתי את הצורך הזה כל כך חזק, שהייתי בטוחה שלעוד אנשים יש את הצורך הזה, ושמישהו אחר בטח ירים את הכפפה".

הזמן עבר, ועציון החליטה לספר לעולם. "הכתיבה נבעה ממני. וכך נולד הספר שמבוסס על סיפור אמיתי, אך השם הוא שם דמיוני, אין אייל עציון, למרות שאנו מקבלים לא מעט מכתבים לאייל", היא סיפרה. "בחרתי בילדים כי יש לי ילדים קטנים, כאלו שחוו את הגירוש, וכאלה שנולדו אחריו. וראינו את הצורך להיזכר, ואת הרצון שלנו שזה יהיה על השולחן, בצורה שלא חייבים לגעת בזה כל הזמן, אבל שיהיה - במינון הנכון".

בשבוע הספר נמכרו בדוכן גוש קטיף בתל אביב כל העותקים מהמהדורה השנייה של "הסנדל של אייל", לאחר שהראשונה נחטפה בתוך שלושה חודשים. משפחה ישראלית ביקשה מעציון שתחבר ספר ילדים שיהווה הנצחה עבורה וגם יוכל לעמוד בפני עצמו בדומה לספרה הראשון, והוא ייצא בקרוב לאור. למרות ההצלחה מצהירה עציון "אני לא מתיימרת להיות סופרת, לא חשבתי שאהיה ואני עדיין לא נענית להגדרה. אולי פעם".

החקלאי שמצלם 

דב מרמלשטיין, אב לשישה, המתגורר בקרווילה ביד בנימין, היה חקלאי גרניום בגני טל, עד שפונה מביתו בקיץ 2005. הוא גידל ורדים, עגבניות, וחרציות, ייצר שתילים פורחים אותם שיווק למשתלות שונות ברחבי הארץ. הכול אבד באותו קיץ, ולאחר הפינוי הקים מרמלשטיין יחד עם בנו את העסק מחדש. לאחר שנתיים מרמלשטיין, שהתקרב לגיל 60, החליט לתלות את המקוש, וחיפש אהבה חדשה. "אחרי הגירוש לא אהבתי את המיקום החדש, ואת מה שהמדינה עושה לי, ופתאום החלטתי להגשים חלום - לקנות מצלמה שאף פעם לא הייתה לי. לפני כן כלל לא אהבתי צילום".

מרמלשטיין על חורבות החממות בגני-טל

החלום החדש של מרמלשטיין, כמעט נגדע בתחילתו "קניתי מצלמה ועדשה, זמן קצר לאחר מכן, בגל הפריצות של ערביי האזור פרצו לנו את הקרוואן ונעלמו עם המצלמה שעלתה אלפי שקלים. התלבטתי - ממשיך או לא, אשתי אמרה לי שזה כנראה סימן משמיים ואני צריך לפרוש, אבל התעקשתי, ובעזרת השם זה יצא לטובה".

"מאז רוב זמני מושקע בזה, זה יותר תחביב מפרנסה - תחביב רחב. אני מתפרנס משותפות בכמה חברות, אך הצילום הוא העיקר עבורי. אני יוצא לימי צילום, ואז עובד שבועות על התמונות. לאחרונה יצאתי ליום צילום בירושלים מ-7:00 בבוקר ועד 1:00 בלילה, חזרתי ואני עובד כבר כמה ימים על התמונות, מסדר, מתקן, ממיין, מסיים עם זה ויוצא למקום נוסף. אני מדפיס רק חלק קטן מאלפי התמונות, ואני מאוד נהנה", סיפר.

את הסיבה למהפך מרמלשטיין מסביר במילוי זמנו. "היתה תקופה שהייתי מנותק וזה לא היה בריא. בקרוב אני נוסע למונטנגרו, לוקח מצלמה, וחוזר עם חודשיים של עבודה". ב-22 בחודש הוא ינסה להפוך את התחביב הרחב למעט משתלם, במסגרת מכירה של אומני גוש קטיף, "אני גם מוכר קצת בפייסבוק, אך אני מתפרנס בכבוד מעסקי האחרים, והצילום ממלא אותי, לצד הבית שאני מתחיל לבנות בחפץ חיים".

בינו לבין עצמו מהרהר מרמלשטיין מה היה אילו, "אילו הייתה לי מצלמה לפני הגירוש, כמה יכולתי לצלם מראות, אנשים ומעמדים. אך אני ממש מודה לקב"ה שלא התנסיתי בזאת, כי הייתי מאבד את החוויה השלילית של הגירוש".

מחקלאות למורה דרך

לצד אלה שבחרו לעשות שינוי, ישנם רבים שנאלצו לעשות כזה, לאחר שאיבדו את פרנסתם ולא נמצאה להם אלטרנטיבה בתחומם. "הייתי חקלאי, שכיר, עבדתי במשתלה שנים רבות, במגוון רחב של גידולים, בנווה דקלים", מספר משה לקס, אב לתשעה בשנות ה-50 לחייו, המתגורר בקראווילה בניצן ובונה במקום את בית הקבע שלו. "לא היתה לי אפשרות להמשיך בתחום, רציתי אבל כמו שלא החלטתי לעזוב ביתי, כך גם לא הייתה לי אפשרות לעבוד בתחום החקלאות, כל החיים למעשה די הופסקו".

משה לקס עם בניו

בתקופת השהייה הארוכה בבית המלון, פגש לקס תיירים רבים. "הייתי מדבר איתם, מספר להם על הארץ, מדוע אנו נמצאים במלון, ראיתי שאני מתחבר אליהם וזה נתן לי את כיוון, החלטתי שאם לא חקלאות - אני מעוניין להיות מורה דרך".

בתחילה נדחה לקס, אך לאחר זמן מה הגיע המפנה. "בערך שנה אחרי ההתנתקות הוצע לנו לעשות את הקורס. אחרי שסיימתי

אותו, התחלתי להדריך בכל הארץ. אני מאוד אוהב את המקצוע, אך לצערי רק ממנו אני לא מצליח להתפרנס. מידי פעם אני מוצא עבודות מזדמנות בחקלאות ואני משלים הכנסה במקצוע הישן והאהוב".

"זה תחום שונה לחלוטין, בתכלית השינוי. בחקלאות אין שום חיבור עם בני אדם, אתה עובד עם צמחים, פה זה לעבוד עם אנשים, זה עולם אחר לגמרי", מספר לקס ומודה כי התעסוקה מהווה גם מפלט מהמחשבות. "כל זמן שעסוקים במשהו זה כבר תרופה, אני מקווה שכולנו נמצא את התרופה, אם זה בעיסוק בצמחים ואם בבני אדם".